לפני חמש שנים
זה היה יום קטן. לא גדול, קטן.
אנחנו בסך הכל הלכנו לים. היינו הולכים לים הרבה, עד היום הזה.
"בואי, גילי" אלמוג קראה לי. יש לה קול כמו שלי. גוף ילדי וידיים דקיקות כמו שלי, עטוף בבגד ים כמו שלי. שיער חום באורך בינוני שטוף מי ים כמו שלי. אותו מבט. רק שעכשיו המבט שלה קרא לי לבוא.
אני ואלמוג אחיות תאומות. בלתי נפרדות. ההורים שלנו היו אומרים שאנחנו תאומות סיאמיות.
הרגליים ה-כמו-שלי שלה עמדו על החול והקצה של הים עם הקצף הלבן כל הזמן שטף אותם. הגלים הלכו הלוך ושוב, ככה שהיא הייתה בתוך הים, ואז מחוץ לים, בתוך הים, מחוץ לים, בפנים, בחוץ, בפנים, בחוץ, בפנים.
שכבתי על החול החמים בלי מגבת, השיער פזור על החול לכל עבר והעיניים בשמים שהיו בין יום לילה. זה היה שעון קיץ, אז השעה בטח הייתה 19:30.
"נו את באה?" הקול שלה הדהד לי באוזניים המלאות מלח ים.
"אני... אני רוצה להישאר." הקול שלי היה רועד.
"באמת?" היא לא האמינה. אני מתה על הים.
"כן." הפעם הספיק לי. לרגע רציתי להיות לבד ולהסתכל על השמיים. רגע אחד. אמרתי רגע אחד, לא הרבה!
"טוב. אני הולכת, כבר חוזרת."
יש לנו אותו הקול. אותו הדבר בדיוק. המשפט הזה נשאר תלוי באוויר וחזר אליי כל הזמן כמו הגלים שחוזרים לאיפה שאלמוג עמדה עד לפני רגע.
אלמוג פסעה לתוך הים, המים מכסים יותר ויותר מהרגליים שלה עד שהגיעו לה עד למותניים. הצללית המוכרת שלה נעלמה בתוך הים.
טביעות הרגליים שלה עדיין בערך על החול. ואז הגיע שוב הים ומחק אותן.
זה כמעט כאילו יכולתי לשמוע את הנשימות שלה בזמן שהיא שוחה, כאילו אלה בכלל הריאות שלי. כאילו זה בכלל הגוף שלי.
שכבתי על החול והקשבתי לזמן עובר. לזמן היה צליל של גלים ושחפים וחול זז.
עצמתי עיניים רק לרגע. רק לרגע. אבל לא הייתי צריכה להיות כזאת שאננה. לא יכולתי להרשות לעצמי לעצום את העיניים.
הגלים הלכו וחזרו והלכו וחזרו והלכו וחזרו והלכו וחזרו והשמש רק ירדה למטה ולמטה.
"ילדה טובעת! ילדה טובעת!" צעקה פילחה את האוויר. אנשים מתוך הים נופפו בידיהם והצביעו על נקודה מרוחקת.
החול היה חם מאוד ולא הייתה רוח. איך אין רוח? תמיד יש רוח, אבל עכשיו לא הייתה.
התרוממתי והסתכלתי והרבה אנשים רצו מסביבי כולם לאותו כיוון, לכיוון הים. נעמדתי והרגליים שלי כמעט החליקו בתוך החול.
המציל התרומם מתוך הים ונראה כמו בלוק בערב, כשאמא קוראת לך מהחלון ואתה רק יכול לראות את הבלוק גבוה מעליך. בידיים שלו הייתה ילדה.
"זאת אני!" הייתה המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש.
אבל ברור שהצללית לא הייתה שלי אלא של אלמוג. המציל הוציא את אלמוג מהים.
אלמוג טבעה? אלמוג טבעה?! היא בסדר?! בבקשה תגידו לי שאלמוג בסדר מה לעזאזל קורה כאן שמישהו יענה לי היא בסך הכל הלכה לשחות בבקשה תגידו לי שאלמוג בסדר!!
לקחתי את הידיים החוליות שלי ולחצתי אותן על המצח שלי והעברתי אותן בשיער כי לא ידעתי מה לעשות איתן.
המציל הוציא את אלמוג החוצה וניסה להחיות אותה.
בום. בום. בום. החזה שלנו החסיר פעימה.
בום, בום, בום. בבקשה, מה, איך זה קורה לי? איך היא פשוט טובעת?!
בום בום בום. אני אעשה הכל, בבקשה!
בום-בום-בום. בבקשה...
בוםבוםבום. אל תיקחו לי אותה, היא כל מה שיש לי!
"היא אחותי התאומה!!"
הצעקה יצאה לי מהפה ונפלה על החול כי לא הייתה רוח שתישא אותה עד לאלמוג.
אלמוג שכבה על החול, לבנה עם עורקים ירוקים ושפתיים לא קיימות. חסרת חיים.
"אל תיקחו לי אותה. היא אחותי התאומה."
ייבבתי ואני חושבת שהתרסקתי על החול וקברתי את הראש עמוק בתוכו והוא הפך להיות בוץ שעשוי מדמעות.
אלמוג מתה?
זה היה 19:42.
אלמוג מתה.
אלמוג מתה!
אלמוג מתה!!!
אלמוג מתה.
זה לא איך שהיום הזה היה אמור להיגמר. זה בסך הכל היה יום קטן, לא גדול. זה היה יום קטן!
אבל מאז השנים הפכו לגיהינום.
זה השתפר עם הזמן אבל זה לקח נצח.
ההלוויה והשבעה נגמרו. החדשות בטלוויזיה הפסיקו להתחרפן ולדבר על זה.
כולם אמרו שהגיע הזמן לחזור לשגרה. ודי, אי אפשר להתאבל לנצח. וקדימה, תחזרי לשגרה כבר כי זאת השגרה עכשיו ואין מה לעשות אז קדימה כבר תפסיקי להיות כזאת תינוקת את לא היחידה שאיבדה פה מישהו בחיים שלה!!
הפכתי להיות בת יחידה.
זה לא טבעי, זה לא נכון, זה לא אמור להיות ככה! זה תמיד גילי ואלמוג.
זה הסוף. זה הסוף של החיים איך שאני מכירה אותם.
עכשיו זה סתם גילי. וזהו, קדימה, אין ברירה.
ההורים שלי אמרו שאלמוג הלכה עם האלמוגים. אם זה שהגורל רצה אז זה מה שהוא רצה, אולי ככה זה אמור להיות.
הם טועים. זה לא יכול להיגמר ככה. אני לא פשוט אחיה עם זה, אני לא פשוט אשלים עם זה!
אני מכירה את אלמוג. אני יודעת שזה לא הסוף.
כי המילים האחרונות שהיא אמרה עדיין מרחפות לי באוזניים.
"אני הולכת, כבר חוזרת."
