"בואי איתנו"
האלונקות זזות ופרמדיקים זזים והשוטרים מולי.
"טוב."
אני נכנסת לניידת והעיניים שלי ממש בתוך החורים בראש לעיניים. הן שקועות ומתות ואפורות מאוד ואדומות גם. השפתיים שלי יבשות ואני לא רוצה ללקק אותן. ורד הייתה אומרת שזה מגעיל. אבל ורד לא כאן עכשיו.
התיק של בית ספר במושב לידי והוא כבד ומזיע וכזה של בית ספר והוא כאילו בא מעולם אחר לא קשור לכאן בכלל.
השוטרים נוסעים והאדום כחול של הסירנות מגן עלי מבחוץ שבחלון כמו מסך.
יש לניידת ריח מוזר והשוטרים מדברים ואני לא רוצה לספר להם שהאמת הבית שלי היה ממש שם ברחוב שהם אספו אותי ממנו אבל אני רוצה עכשיו להיות במקום אחר רחוק מאוד כמו בניידת עם ריח מוזר.
בתחנת משטרה יש כיסאות ואני יושבת שם ויש להם ריפוד ירוק ועל הכיסא שלידי יש כתם חום גדול.
"קחי" נותנים לי כוס עם מים קרים ואני שותה טיפה וזה מקפיא לי את השיניים.
אני עוצמת עיניים וזה כאילו המים ששתיתי עברו לי לעיניים ודמעה אחת רזה כמו דוגמנית נופלת לי לתוך האף.
"מה הטלפון של ההורים שלך?"
ואני נותנת את הטלפון של אמא שלי והם מתקשרים ולמזלי הם עושים את הדיבורים. הרבה שוטרים ואנשים אחרים עוברים עלי ואני מסתכלת דרכם.
בסוף הם מכבים את השיחה בטלפון ואומרים לי שהיא תבואו לקחת אותי עוד מעט ושאל תדאגי והם שואלים אם אני רוצה עוד מים ואני עונה שעוד לא סיימתי את הכוס הזאת אז הם אומרים לי לשתות.
אני שותה טיפה אחרי טיפה וזה לא נעים לי.
הם אפילו לא שואלים אותי מה היה ומה ראיתי. אני מניחה שהם יודעים הכל לבד ולא צריכים שאני אענה להם על שאלות. אני לא יודעת איך אני מרגישה לגבי זה.
אני מחכה נצח והרבה מאוד אנשים עוברים מולי ונכנסים בדלת אבל הם לא אמא שלי.
אני לומדת להכיר את הציורים על הקיר ממש מקרוב ואני חושבת על מה שקרה. אני לא יודעת אם אני יכולה לומר את זה.
אני חושבת שוורד ושמש מתו.
המכונית עברה עליהן ולא יכולתי להסתכל וכאילו פספסתי את זה.
עכשיו האלונקות אספו אותן לבית חולים, אבל אני יודעת בפנים שזה אבוד. ראיתי חתיכות מהמוח שלהן מרוחות על הכביש.
ואני כאן, יושבת על כיסא עם ריפוד ירוק ומים קרים מאוד ומחכה שאמא שלי תבוא לאסוף אותי. התיק שלי לרגליי והוא מזיע ויש לו ריח של מתכת מהריצ'רצ'ים אבל אני משאירה אותו קרוב ולא עוזבת.
ודווקא כשהסתכלתי פתאום על התיק ולא על הדלת, אמא שלי נכנסת ואני מחבקת אותה קודם כל.
"גיל-גיל!" היא קוראת לי בשם חיבה שלי ואני אומרת לה שאני רוצה לחזור הביתה.
אנחנו נוסעות במכונית הרבה והחגורה חותכת לי את הצוואר. הדרך בחלון כבר חשוכה יותר.
אני מסתכלת על אמא שלי והיא נוסעת עם עיניים עמוק בתוך הכביש, היא עייפה והיא פשוט לא יודעת מה לומר. היא בשוק.
ואולי טוב יותר ככה, כי אני לא יודעת אם אני רוצה לדבר. התמונות של המוחות של ורד ושמש מרוחים על הכביש עולות לי בלבן של העיניים.
איך אני אלך לבית ספר מחר בלי ורד? אני לא מצליחה לדמיין את הבניין בלי לדעת ששמש שם. איך ממשיכים? אני לא חושבת שאני אראה אותן עוד פעם. זאת הפעם האחרונה שראיתי אותן. לא זוכרת מה היו המילים האחרונות שאמרתי להן או הן לי. זה כל כך מוזר.
זה קצת מוכר, והימים האלה שנמצאים עמוק ברבדי השכל שלי מלפני חמש שנים פתאום אומרים היי. אני לא עונה להם, למרות שאני יודעת שלא יפה לסנן.
כשאנחנו מתקרבות הביתה הכל עדיין אדום כחול. אבל אני עולה הביתה בלי להסתכל בכלל. נראה לי שאמא שלי הציצה על מה קורה אבל אני לא רוצה לדעת.
אני שמה אוזניות עמוק באוזניים כדי לא לשמוע וסוגרת את כל החלונות.
רק אחר כך אני פותחת אותם ומורידה את האוזניות ומסתכלת בחוץ, אבל אני במילא לא מצליחה לראות הרבה. אבל כבר אין רעש של סירנות ואין אדום כחול. כנראה שאני בחיים לא אדע.
עד מחר לפחות, שבטח יודיעו לי סופית שהן מתות ויצפו ממני לבכות או לצעוק אבל אני פשוט אעמוד שם ולא אדע מה לומר.
הם בטח יחשבו שזה ממש לא יפה אבל פתאום לא ממש אכפת לי מה ורד ושמש חושבות עלי.
