"מה אתה אומר על נשיקה אחרונה?" שאלתי,
אך הוא שלל מיד את הצעתי.
נואה ואיידן הם החברים הכי טובים אחד של השני כבר שנים.
הם גדלו זה לצד זה, והחברות שלהם היא מהסוג המיוחד, זה שמעטים זוכים לה.
תוך כדי התמודדות עם הלימודים, המשפחה, וההתבגרות העצמית של כל...
לא הצלחתי להישאר שם ולקבל מבטים משני האנשים שהכי חשובים לי. משני האנשים היחידים שבאמת אכפת לי מה הם חושבים עליי. הם בטח חושבים שאני מטורף, אני בעצמי לא יודע מה קרה לי באותו הרגע. כל-כך כעסתי.
יצאתי החוצה בריצה, הייתי כל-כך מבולבל, לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי שרצתי במשך קילומטרים. המוח שלי היה מלא במחשבות והרגליים שלי מילאו את תפקידן בלי טיפת ריכוז. פשוט רצתי מבלי להרגיש שאני רץ.
רצות עכשיו במוחי כל-כך הרבה שאלות, שאלות שאני לא מוכן להתמודד איתם, מחשבות על עצמי שאני לא מספיק חזק כדי לקבל ולהבין. הייתי חייב להסיח את דעתי, למצוא משהו שיגרום לי להפסיק לחשוב על.. על הכל! והנה, זה היה כאילו אלוהים שמע את משאלתי וגרם לי למצוא משהו שיתפוס את תשומת ליבי..
אלו היו שתי מילים, שתי מילים בצבע אדום זוהר שמוצבות מעל דלת שנמצאת בסמטה צדדית לרחוב בו אני עומד.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
אלו היו שתי המילים הללו שגרמו לי לזיכרון לא ברור. אני בטוח שמישהו אמר לי אותן מתישהו, אבל אני לא מצליח להיזכר בברור מי אמר לי אותן או למה הוא התכוון. החלטתי להתקרב עוד קצת ולפתע שמעתי מוזיקה חזקה חלשה.
זה כאילו מישהו השמיע מוזיקה מאוד רועשת ואטם אותה, אך עדיין יכלו לשמוע קצת את המוזיקה, יכלו לשמוע את המוזיקה הרועשת, אבל חלש. החלטתי לפתוח את הדלת ולהיכנס. עברתי את המסדרון הקטן שהיה בדרכי עד שהגעתי פנימה.
קפאתי במקום! הייתי בהלם מוחלט! הסתכלתי סביבי, ועיניי ראו כל-כך הרבה דברים, דברים שאני לא בטוח אם אי פעם אשכח.
