את שלי

𝐂𝐡𝐚𝐩𝐭𝐞𝐫 𝐨𝐧𝐞 🖤

לא ראיתי כלום מלבד חושך.
תחושת חנק אפפה אותי .
הרגשתי כאבים בכל הגוף, חבלים קשרו אותי לכיסא, כלכך הרבה חבלים עד חוסר אפשרות לזוז במילימטר.
קשורים כל כך חזק עד לזוב דם.
את כל זה אני יודעת מתחושה בלבד, כי עיניי היו מכוסות . וגם הפה .
חסרת יכולת . מסכנה .
רעשים נשמעו קרוב אליי. דיבורים של גברים, ויכוחים למינהם.
קיוויתי שאם אני אראה מעט ערנות אולי ישחררו אותי, יורידו את הכיסוי עיניים, יסבירו לי מה קורה.
התחלתי להתנער בכל הכוח, מנסה להזיז את מעט האיברים שיכלו לזוז תוך כדי ניסיון לצעוק מבעד לבד שסתם את פי.
זזתי וזזתי עד שהכיסא התחיל ליפול אחורה , הכנתי את עצמי לנפילה כואבת ומביכה אבל שכבר הייתי כמעט על הרצפה מישהו תפס את הכיסא, והושיב אותי כאילו כלום לא קרה.
שתקתי .
״היא ערה״ איש אחד קרא .
הייתי מבוהלת . איפה אני לעזאזל?
מה קורה עכשיו? כולם מסתכלים עליי? הכיסוי עיניים כלכך מתסכל .
משום מקום יד הרימה את הכיסוי מעל עיניי.
סוף סוף ראיתי מה קורה, הייתי בחדר אפור וגדול, נראה קצת כמו מקלט גדול, אור שבקע מהחלונות משמאל סנוור אותי מעט, וחבורה של חמישה גברים הסתכלה עליי , והרגשתי נשימות של עוד אדם שאני מניחה שהוא זה שהרים את הכיסא שלי ועמד מאחוריי.
הסתכלתי על גופי וצדקתי. הייתי קשורה בחבלים גסים בכל הגוף. ובכל מקום של חבל נמצא גם חתך כואב ומדמם מתחתיו.
רציתי לסובב את הראש לבחון את הסביבה יותר אבל גם הוא היה קשור אחורה אל הכיסא ומנע ממני כל תנועה .
מהר כמו שהוא ירד ככה הבד חזר לעיניים שלי וחזרתי להיות מנוטרלת .
התחלתי להתנער שוב.
לא הייתה לי אופציה טובה יותר .
צריבה בלחי השתיקה אותי . מישהו סטר לי .
מטפחת הוצמדה לאפי .. הראש התחיל להסתחרר ותוך כמה שניות איבדתי את ההכרה.

הייי
זה הסיפור הראשון שלי .
אשמח לתגובות שלכם ולהצבעות❤️🙃