Jikook- Don't Leave Me Alone / אל תשאיר אותי לבד.

חלק 1;

בערב של יום ראשון הבר מלא בד"כ באנשים.
בזמן שהעובד ניכנס לבר באיחור, הבוס המתין לו בשילוב ידיים.
"כן, מה קרה?"
"אני מצטער מקווה שלא יחזור על עצמו" אמר.
"אתה עובד חרוץ ומכניס רווחים טובים לבר אל תגרום לי לנקוט באמצעיים פזיזים"
"מצטער"
"יש לך על מה" הבוס יצאה וטרק את הדלת.
אחד הלקוחות נכנס לבר והתיישב ליד הדלפק, הוא חיכה שאחד הברמנים יגש אליו וישאלו אותו מה הוא רוצה להזמין.
וזה מה שאכן קרה.
"מה תרצה להזמין?"
"Black and white"
עינייו של הברמן זרחו לפתע.
הוא מאד אהב את השתייה הזאת!
"סליחה?, לא שמעתי טוב, מה אמרת?"
"Black and white"
"עוד משהו?"
"לא תודה"
לאחר כמה דקות הברמן הגיש לו את השתייה שביקש.
הברמן שם לב שעינייו של אותו אדם אליו ניגש לפני כמה רגעים היו אדומות.
לג'אנגקוק היה קשה לראות זאת.
הם היו אדומות כמו הר געש מתפרץ.
בזמן שירדו לאותו אחד דמעות, העיניים שלו נהיו יותר ויותר נוראיות ומפחידות.
כמו הר געש מתפרץ.
ג'אנגקוק פשט את מדי העובד שלו, לקח לעצמו כוסית והתיישב מולו.
המבטים שלהם ניפגשו.
"אני מקשיב" הוא פנה אל הלקוח.
אך הדמעות המשיכו לזלוג. ג'אנגקוק הוזיז את עינייו והסתובב, הוא לא יכל לראות זאת.
אך ג'ימין תפס לו את היד.
"תישאר" הוא ביקש.
הוא התיישב והביט בדמעותיו הזולגות ללא הרף.
ככה הוא הקשיב לדמעותיו הזולגות.
לאחר חצי שעה ג'אנגקוק הציג את עצמו בפני ג'ימין;
"קוראים לי ג'ון ג'אנגקוק , אבל אתה יכול לקרוא לי ג'אנגקוק "
ג'ימין הסתכל עליו.
"אני ג'ימין!. ג'אנגקוק?"
"כן?"
"תודה שהקשבת לי אפילו שלא דיברתי"
"אני מצטער שלא יכולתי לעשות עוד משהו מעבר לכך, תסלח לי!"
"מה?" ג'ימין לא הבין למה הוא התכוון, מעולם לא הקשיבו לקולו או לדמעות שלו,
מעולם מישהו לא בא והתיישב מרצונו מולו והקשיב לדמעותיו שזלגו אחת אחרי השנייה וניגב לו אותם באצבע עדינה חזקה ויציבה. מעולם!
"אמרתי שאם היה עוד משהו שהייתי יכול לעשות כדי לעצור אותך מלדמוע, הייתי עושה זאת, ואני מצטער שלקח לך הרבה זמן להפסיק לדמוע!"
'אתה יכול' רצה ג'ימין לומר אך לא הוציא בסוף.
" אני צריך לזוז! להתראות ג'אנגקוק"
"ג'ימין"
כן ג'אנגקוק?"
"איך אתה מגיע הביתה, אתה לא נראה אחד שיכול לנהוג"
"אההה... אני יתקשר לאח שלי שיאסוף אותי"

לאחר 10 דק' נאמג'ון נכנס לבר, הוא חיפש בעינייו אחרי ג'ימין.
"אתה אח שלו?"
ג'אנגקוק שאל אותו למראה נאמג'ון שניכנס עם מדי קצין.
נאמג'ון הסתובב וראה את ג'ימין נשען על איזה מישהו.
"סוג של כן.." ענה, ג'ימין היה קצת מסטול.
"אם אתה אח שלו, תשמור עליו ואל תיתן לאחרים לפגוע בו"
ג'אנגקוק הרגיש שגופו מתמלא עכשיו בחום, אם הוא היה אחיו של ג'ימין הוא היה גורם לאותו אחד שגרם לו להיות כך להתחרט על כך שנולד.
"תודה לך, איך קוראים לך?"
אך ג'ימין הקדים אותו וענה בביטחון.
"קוראים לו ג'אנגקוק, הוא אדם טוב נאמג'ון. הוא טוב לאנושות"
ג'אנגקוק גיחך בשקט, הוא נפרד מג'ימין ונאמג'ון.
נאמג'ון הכניס את ג'ימין לאוטו, ג'ימין לא היה נראה שיכור פתאום.
נאמג'ון נבהל מהתפנית החדה שג'ימין שינה.
" למה הוא הקשיב לי??
למה הוא ניגב לי את הדמעות?
נאמג'ון אתה יודע, אני חושב שהיו לג'אנגקוק כמה דמעות בעיניים כשהוא החזיק לי ביד וניגב לי את הדמעות"
נאמג'ון לא אמר כלום..

כשג'אנגקוק היה צעיר יותר בזמן שאביו היה נוזף בו ומגדף אותו הוא היה יוצא ומטפס על הגג של הבניין והיה יושב ודומע.
תמיד הוא רצה שמישהו יבוא וינגב לו את הדמעות.
שמישהו לפחות יבין את הכאב שלו,
אך בזמן שהיה בבר הוא ראה את עצמו בדמות אחרת.
אותה הדמות הייתה יפה ומלאת חן, עם עיניים מלאות כאב שהתבוננו בו ומשהו נזל לאותו אדם עם יופי וכאב בדמעות.
ידיו נגשו לנגב לו אותם, בלי לשים לב אפילו.

בלילה ג'אנגקוק לא הצליח להרדם!.
העיניים של ג'ימין הזכירו לו מישהו מן העבר.