Destiny- Z.M

פרק 55

15.2.2015
היום קוברים את אמה.
תאריך יפה מידי כדי לקבור בן אדם, לא?

קמתי בבוקר לא בחדר שלי ושל אמה וחיפשתי את אמה בעיניי. לרגע שכחתי שהיא איננה, שהיא לא תחזור.
ניסיתי להבין איפה אני אבל לא הצלחתי, ראייתי הייתה מטושטשת מדמעות.
יצאתי מהחדר בזהירות כדי לא לאבד שיווי משקל.
שפשפתי את עיניי והבנתי שאני נמצא בבית שלנו, של הלהקה. כן, זה גם הבית שלי אבל עברתי לגור עם אמה אז הייתי בא לפה רק לפעמים.
״התעוררת״ הארי צץ משום מקום וחייך חיוך עצוב. הוא התקרב אליי וחיבק אותי חיבוק גדול, חיבוק שהייתי צריך.
״אתה בסדר?״ הוא שאל אותי בלחש.
״אני לא בסדר״ עניתי ודמעה זלגה מעיניי. לעזאזל, אני שונא שאנשים רואים אותי בוכה אבל אני באמת לא מצליח לשלוט על זה.
״אתה תהיה בסדר״ הארי אמר לי.
״היא בסדר?״ שאלתי בהיסוס.
״כן, היא בסדר. היא במקום טוב יותר, היא שומרת עליך וגאה בך מלמעלה״ נייל הצטרף וענה בשקט.
לרגע שכחתי שאמה הייתה גם חברה שלהם, הם גם איבדו מישהי. מתי הפכתי לכזה אנוכי ועסוק בעצמי?
״היום זה היום״ נייל חיבק אותי, גם עיניו היו לאדומות.
״אני לא מאמין״ התוודתי.
״הכל יהיה בסדר, אתה תראה״ לואי גם הצטרף וחיבק אותי.
״היא בסדר, אנחנו בסדר, אתה תהיה בסדר״ ליאם חיבק אותי ואמר.
רציתי להאמין להם כל כך אבל זה קשה. בעצם, הייתי צריך להאמין להם, לא רציתי. ובלי רצון אי אפשר לעשות שום דבר. אני צריך לחזור לעצמי, אני צריך להתאושש, אני צריך לשחרר. למה זה כל כך קשה? למה זה היה חייב לקרות?

סיימנו להתארגן והתחלנו לנסוע לבית הקברות בו אמה תיקבר. שקט מוחלט שרר ברכב, לאף אחד לא היו מילים להגיד או איך לבטא את מה שהוא מרגיש.
למען האמת, לעולם לא הייתי בקבורה של מישהו.
סבא שלי נפטר לפני שנה וכמה חודשים אבל לא נכחתי בקבורה שלו, היינו בטור. אני לגמרי שונא את עצמי על זה. רשמית, אני הנכד והבן אדם הכי נוראי שקיים.
כעבור כמה דקות שהרגישו כמו נצח, הגענו לבית הקברות. כולם היו שם כבר, הם חיכו רק לנו.
כשאני אומר ׳כולם׳ אני מתכוון ל: אמא שלי, אבא שלי, וואליה ודוניה. סאפה לא באה, היא קטנה מידי בשביל זה. גם סיימון היה שם, עוד 2 בנות שאני זוכר שאמה סיפרה לי שהן תאומות ושהן חברות מאוד טובות שלה שעברו לאמריקה ועוד בן אדם אחד שלא הכרתי. כולם בכו חוץ מהאיש הזה ומסיימון. מי זה האיש הזה? איך הוא קשור לאמה ומה לעזאזל הוא עושה פה? ניערתי את ראשי כדי להוציא את התהיות האלו ממני כי היום הזה היה שייך לאמה, לא לאיש מוזר ומבוגר ואליי החשדן עם הפיוז הקצר.
הרכנתי את ראשי והתקדמתי לאט לאט אליהם. הבנים בחנו כל תנועה שלי והיו מוכנים להרים אותי אם אני אפול בטעות לאיזה קבר, מה שסביר להניח שיקרה. הייתי תשוש, עצוב וריק. עורי היה חיוור, עיניי היו אדומות ונפוחות והשיער שלי לא היה מסודר בכלל. כולם לבשו שחור, גם אנחנו, מן הסתם.
הטקס התחיל.
לא הקשבתי לכלום ממה שנאמר בטקס הזה, הייתי עסוק בלדמיין את אמה יוצאת מארון הקבורה שלה וחוזרת אליי.
ואז הגיע הרגע בו הייתי צריך לשפוך אדמה על הארון שבתוכו הייתה נמצאת אהבת חיי. לא הייתי מסוגל, כאב לי הלב בצורה מטורפת אז לא עשיתי את זה.
המשכתי לשחזר במוחי כל מיני רגעים שלנו ביחד ורק אז שמתי לב לרטיבות שהצטברה מתחת לעיניי, אני באמת בוכה? אני באמת לא מבין איך עדיין נשארו לי דמעות, זה הגיוני בכלל?
ליאם הזיז אותי בעדינות והוציא אותי מהעולם שבניתי בדמיוני, הוא אמר לי שאני צריך להספיד את אמה.
ברצינות, לא ידעתי מה אני אגיד. אף אחד לא הכין אותי לזה, אני אצליח להוציא מילה מהפה?
התחרטתי שלא שתיתי מלפני כן, כי לגמרי התרסקתי.
טוב, הנחתי שאני אצטרך להוציא משהו מהלב.
אומרים שהנאומים הכי טובים באים מהלב, ללא הכנה מוקדמת, לא?
״אמה״ כחכחתי בגרוני, נחרדתי מקולי השבור.
״את באמת שם? את באמת נמצאת מתחת לאדמה, בתוך ארון, חנוקה? לא נראה שם נוח במיוחד...״ לחשתי, הייתי בטוח שאף אחד חוץ ממני לא שמע את זה.
״למה? למה עשית את זה? למה זה מגיע לך? למה זה מגיע לי? למה זה מגיע לנו? אני יודע שהסוף שלנו היה מגיע מתישהו, אבל למה הוא הגיע כל כך מהר?״ המשכתי, נעצתי את מבטי באדמה.
״אני לא הספקתי להגיד לך שאני אוהב אותך, אני לא הספקתי להפרד ממך. אנחנו לא הספקנו לעשות את כל הדברים שרצינו לעשות, את פשוט הלכת! בבקשה תחזרי. אני צריך לתת לך עוד נשיקה אחרונה, עוד חיבוק אחרון. אני צריך שתתני לי עצה אחרונה, איך ממשיכים מפה?״ קולי נשבר.
״בבקשה אמה, בבקשה תחזרי. לעזאזל, אני מתגעגע ללהגיד את השם שלך, ללקרוא בשמך. אני מתגעגע אליך. אני מתגעגע לראות את החיוך שלך, את שמחת החיים שלך, את האופטימיות שלך. אני מתגעגע לריבים שלנו. אני מתגעגע לרגעים שהייתי מבטיח לך שהכל יהיה בסדר למרות שהייתי בטוח שהכל ההיפך מבסדר. אני מתגעגע אל החוזק שלך, אל הריח שלך, אל הצחוק שלך״ דמעות זלגו מעיניי אבל לא היה לי אכפת.
״אני נשבע לך שאם הייתי יכול הייתי מתחלף איתך. את הבן אדם הכי טהור שאני מכיר, זה לא פאקינג מגיע לך! אני רוצה להיות איתך, לחבק אותך, להרגיע אותך- אפילו אם זה יקרה מתחת לאדמה בארון קבורה קטן וחנוק״ קרסתי על האדמה.
״פעם מישהי אמרה לי ׳אם אתה אוהב מישהו באמת, אתה תיתן לו ללכת׳. אז לא, אני לא מתכוון לתת לך ללכת. אני מצטער, אני אנוכי. אני לא מסוגל לשרוד בלעדייך, אני צריך אותך. אני יודע שרצית שאני אהיה שמח ומאושר, אני יודע שאני לא אצליח אבל אני אנסה כדי שתתגאי בי מלמעלה״ הנחתי את ידיי על האדמה ועצמתי את עיניי.
״הבנים אמרו שאת במקום טוב יותר למעלה, זה נכון? הם גם אמרו שאת בטח מתגאה בי, זה נכון? למען האמת, אני בכלל לא מתגאה בעצמי. אני צריך להיות חזק בשביל שנינו אבל אני פשוט לא מצליח. אני מצטער״ הבטתי אל השמיים שהיו כחולים מושלמים, כאילו הכל טוב ויפה, כאילו לא קברו היום את הבן אדם הכי חשוב לי.
״אמה, אני אוהב אותך. לנצח״ לחשתי והתקדמתי אל מקום הישיבה שלי. הרכנתי את ראשי, עצמתי את עיניי בחוזקה, התפללתי שאני אקום מהסיוט הזה.

טקס הקבורה הסתיים, ביקשתי להשאר לבד.
״יש עוד כל כך הרבה דברים שרציתי להגיד לך, שלא הספקתי להגיד לך״ בהיתי באדמה, מדבר לאוויר.
״אני אוהב אותך כל כך, הייתי מת להתחלף איתך״ לחשתי.
״איך מתקדמים? מה אני אמור לעשות?״ שאלתי.
״אני מתגעגע אליך. אני צריך אותך. בבקשה תחזרי״ ועם זאת קמתי לכיוון היציאה מבית הקברות.
לא היה אכפת לי מכלום. לא היה אכפת לי מה יהיה. אפילו לא היה אכפת לי מעשרות הפאפרצי שחיכו לתפוס תמונה שלי ממש ביציאה של בית הקברות.
ברצינות, אין להם כבוד?! אם אמה לא הייתה בוחנת אותי מלמעלה, הייתי מתפוצץ עליהם. אבל היא בוחנת אותי מלמעלה, לדברי נייל, אז אני מעדיף להסב לה נחת.
יצאתי מהיציאה האחורית של בית הקברות, הלכתי לאן שרגליי לקחו אותי. לא היה לי יעד ספציפי, רציתי להירגע עם הלבד שלי. רציתי לנשום אוויר צח ולהתייסר לבד. רציתי להתמודד עם האבל שלי לבדי.
-
אני כותבת את הפרק הזה בבכי.
סליחה, אני נוראית):