Destiny- Z.M

פרק 8

כעבור עוד כמה דקות של נסיעה, הגענו לבית שלי.
לואי עצר את האוטו, הודיתי לו וירדתי מהרכב שלו, התקדמתי לכיוון דלת ביתי.
נכנסתי הביתה בשקט, לא רציתי להעיר אף אחד.
כשראיתי שכל האורות כבויים ושכולם ישנים נכנסתי לחדרי וסגרתי את הדלת.
לא טרחתי להחליף בגדים, הייתי עייף מת, פשוט הלכתי למיטה ותוך רגעים ספורים עיניי נעצמו.
חלמתי שוב על אותה בחורה, אמה הזאת.
הלכתי ברחוב עם אוזניות בתוך אוזניי, הייתי עצבני או עצוב, לא יודע...
לפתע הרגשתי שאני נתקע במשהו או במישהו.
הוצאתי את האוזניות מאוזניי וסרקתי את האיזור בעיניי.
נתקעתי במישהי יפה ועדינה, עם שיער שטני ועיניים ירוקות נוצצות, היו לה נמשים, היא דיממה מאיזור הגבה שלה, אני חושב.
״את בסדר?״ שאלתי ועזרתי לה לקום.
״כן, נראה לי״ היא ענתה בלחש.
״למה אני כל כך מטומטם?״ מלמלתי, יותר נכון- שאלתי, את עצמי.
״אתה לא, אני בסדר״ היא הודיעה, כנראה שהיא שמעה את מה שאמרתי.
״לא את לא, את מדממת ואני מטומטם״ הודעתי.
״אני מבטיחה שאני בסדר״ היא אמרה וחייכה חיוך גדול, אוטומטית עלה לי חיוך על הפנים, החיוך שלה גרם לי לחייך בלי שהתכוונתי בכלל.
״איך קוראים לך?״ שאלתי לאחר כמה רגעים וגירדתי בעורפי במבוכה.
״אמה, ולך?״ היא אמרה בקול מתוק.
״זאין... אמה, את אמריקאית?״ עניתי ושאלתי כדי לשבור את השקט המביך שנוצר.
״כן, עברנו לפה כשהייתי בת שנה, ההורים שלי התעקשו על שם אמריקאי״ היא אמרה וצחקה צחוק חמוד.
״אני אוהב את זה״ אמרתי בלי לחשוב.
היא חייכה.
״את רוצה שאני אלווה אותך הביתה? או שאני אקח אותך לבית חולים? את מדממת״ שאלתי, או יותר אמרתי, לא יודע.
״אני בסדר״ היא אמרה וצחקה.
״בטוח? איך אני אדע אם את בסדר באמת?״ שאלתי ברמיזה לכך שהיא תיתן לי את המספר פלאפון שלה, היא מצאה חן בעיניי.
״תביא״ היא לקחה לי את הפלאפון שלי מידיי והוסיפה את המספר פלאפון שלה.
״אז.. נדבר?״ שאלתי וחייכתי, אני חושב שהסמקתי.
״נדבר״ היא אמרה וחייכה.