לא מה שהיום

פרק 20: חצוף

2020:

״אתה לא אמיתי,״
אמרתי לשון וניגבתי את הדמעות. יצאתי מהמכונית שלו מרימה את ראשי למעלה ורואה את כל הכוכבים והירח שהיה חצי.
״אני מבין שאת כבר יודעת,״
שון אמר ונעמד לידי, מסתכל גם הוא על השמיים.
״הוא אהב אותך. הוא אמר שיש לכם כימיה משותפת כזאת. שאתה אוהד של ביתר. כאן בפעם הראשונה שי ממש סיפר לי עלייך״
אמרתי בהתרגשות שלא יכולתי לעצור אותה. הכל נראה לי כל כך לא מציאותי.

״את עדיין, כלומר אם הוא בכלל הביא לך אותה״
שון מילמל, אבל קטעתי אותו, ״החולצה? כל משחק. לא מפספסת״
אמרתי בשקט ושון חייך אלי.
״אני בחרתי אותה, בהתחלה חשבתי שהיא לבנים, אבל המוכר אמר שזאת גזרת בנות. אז שי קנה לך אותה״
שון סיכם ואני הנהנתי לחיוב.

ישבנו חצי שעה, בשקט מוחלט, כל אחד עם המחשבות שלו, מסתכל על כל באר שבע הדרומית, על השמים. אולי שי כן רואה אותנו עכשיו ומחייך מלמעלה. מה שבטוח שנעלמה לי ההרגשה הדוחה שרועי הביא לי. אני מרגישה הרבה יותר טוב. תמיד שמשהו מזכיר לי את שי, אני מרגישה יותר טוב. אבל לאחר מכן נזכרת שהוא כבר לא בחיים ואז מתפרקת, בוכה כמו ילדה קטנה.

״מה עם שלומית?״
שון שאל אותי ואני רציתי להקיא שהזכיר את השם של אמא שלי.
״אני לא יודעת, לא ראיתי אותה משבוע קודם״
מילמלתי בשקט. הרגשתי בסדר לשתף אותו בעובדה שאני לבד בבית.
״למה? היא בחול או משהו כזה?״
הלוואי וזה היה רק חול.

״היא יותר בעבודה ומתחמקת ממני בעיקר״
אמרתי בשקט ושון הסתכל עלי בפרצוף מרחם.
״תעשה לי טובה. אני לא צריכה רחמים״
חשבתי שהוא לא ירחם עלי, כי הוא בא מאותו מצוקה שאני נמצאת בה.
״לא מרחם. פשוט, לא מבין למה״
עכשיו אני לא מבינה אותו.
״מה למה?״

״למה שלומית לא משקיעה בך את כל הזמן. שתשקיע בבת שנותרה לה, לפחות״
אני גם לא מבינה.
״ומה עם אבא שלך?״
באמת מעניין מה איתו. אני לא אתפלא אם אגלה שההורים שלי עומדים להתגרש.
״אני חושבת שהוא כבר תקופה שלמה ישן אצל סבתא שלי. כלומר, אמא שלו״

״לא ראיתי אותו מלפני חודשיים״
הוספתי ושון ציחקק לרגע.
״פשוט מפגר. המציאות מפגרת״
הבנתי שהציחקוק שלו נבע מתוך שנאה, שנאה לעולם בעיקר.
״לו הכל היה נראה חיובי. שהייתי בוכה לו וצועקת מכאב הוא לא היה מתרגש, פשוט אומר,״

״שהכל יעבור,״
אני ושון אמרנו ביחד ולאחר מכן חייכתי אליו.
״את יודעת, הייתי רק בלוויה ופעם אחת בשבעה. לא יכולתי להיות שם יותר.״
שון סיפר לי.
״גם אני לא. אבל אף אחד לא שאל אותי. הייתי חייבת לישון שם״
מילמלתי.
״אני חושב שאחרי האזכרה, אני אסע מכאן. אני לא יכול להיות בעיר הזאת, שכל מקום כאן יש לי זיכרון איתו״
הלוואי ואני הייתי גם יכולה לברוח מהעיר הזאת.

״תיסע. הייתי גם נוסעת אם לא היה לי בית ספר״
מילמלתי במירמור.
״מה תעשי כשתהיי בצבא? את תהיי חייבת לחזור לבית חם. טוב יש את בית החייל״
שון התחיל בהשערות לא רלוונטיות כלפי.
״אני לא מתגייסת.״
קבעתי וקטעתי אותו.
״מה פתאום. את חייבת עלמה, שי ממש יתאכזב ממך״
אבל אין שי, הוא כבר לא כאן אחד עשר חודשים.

״הצבא לקח ממני אותו, אני לא מתכוונת לתת יד לאירגון הזה״
קבעתי בעצבים.
״טוב את עוד נערה. בגיל שלך בכלל חלמתי לטוס לאמריקה וללמוד שם בפנימיה״
שון ציחקק.
״אני רצינית. אין לי שום רצון לתרום למדינה הדוחה הזאת. אני אהיה עריקה מצידי, גם ככה אין לי מה לחפש כאן״
החלטתי את ההחלטה הזאת לאחר השבעה, כי אני יודעת שהצבא לא עזר לנו בכלום. כבר בשבוע הראשון ההורים שלי החלו לחפש את עצמם, חשבתי שהמדינה תעזור לנו, אבל כלום. הדבר היחידי שעזרו הוא שהודיעו שאין לי יותר אח גדול.

״עוד מעט יום השנה של שי. לעזאזל איך הכל עובר כל כך מהר״
שון העביר נושא. בצדק, הוא ושי היו כל כך נאמנים למדינה והיא פשוט סובבה את גבה. שון ושי ראו מראות קשים, היו סופשים ששי היה חוזר מפורק והוא לא היה מספר למה.
עוד שלושה שבועות. אני הולכת להתפרק באזכרה. פשוט לא יכולה יותר.

---

״תוריד אותי כאן, אני כבר אסתדר״
אמרתי לשון שעצר מול הבית של רועי.
״אני יכול לקחת אותך לבית. את יודעת זה לא מסובך״
שון הציע אבל אני הנדתי את ראשי לשלילה.
״אני רוצה להיות קצת לבד,״
את האמת, שאני פשוט אחזור לבית של רועי, אקח את הדברים שלי, את המפתח לבית שלי, כי הוא לא עלי. ואחזור לבית שלי, אני כבר יותר מידי עייפה.
״אוקי. קחי, זה המספר שלי. תתקשרי אלי מתי שתרצי, גם אם סתם תרצי לדבר או הסעה. אני בבית תמיד. טוב עד סוף החודש״
שון הביא לי פתק שבו בטח רשום המספר שלו.

״תודה שון.״
אמרתי בחיוך ויצאתי מהמכונית. הוא נסע והריקנות בי חזרה.
התקדמתי אל הבניין של רועי ואז הוא יצא מהבניין לפתע עם מפתחות בידו.
״איפה היית לעזאזל?״
רועי הסתכל עלי מופתע ואמר בעצבים.
״עם שון, דיברנו קצת על אחי. תירגע,״
אמרתי מנסה להרגיע אותו בכך שהתקרבתי אליו מעט.
״אני התכוונתי לעלות לאופנוע ולהתחיל לחפש אותך. למה הלכת בכלל?״
הוא עדיין היה עצבני. למרות שאני הייתי אמורה להיות העצבנית.

״הבטחת לי משהו, לא קיימת. אני לא אשאר במקום שאני לא רצויה בו. אני השתנתי, תתפלא״
קבעתי בקשיחות ורועי נאנח.
״אני מצטער״
שוב.
״בסדר,״
ולאחר מכן המשכתי בשיחה,
״אני אקח את הדברים שלי ואלך לביתי. תמסור לרונית באמת תודה על הכל, האוכל שלה ממש טעים״
התקדמתי לבניין שאני מדקלמת לרועי משפטי פרידה. אך הוא פשוט אחז בידי ולא נתן לי להמשיך ללכת.

״את רוצה שאמא שלי תרביץ לי ולך מחר?״
רועי שאל בהרמת גבה ואני ציחקקתי.
״את באה לישון אצלנו, זהו עלמה כבר הסכמת. אמא שלי ממש תיפגע אם בבוקר לא תהיי בבית״
טוב, הוא צודק, באמת לא יפה ללכת באמצע הלילה. רק שלא תחשוב שלא היה לי טוב אצלם, כי היה לי טוב.

״קדימה, למעלה״
רועי קבע ואני ציחקקתי.
״זה רק בגלל אמא שלך״
קבעתי ורועי עשה לי פרצוץ של ׳כן בטח׳
״מה שתגידי״
הוא מילמל ופתח את דלת ביתו.
״אתה ממש,״
רועי קטע אותי בכך שהצמיד את ידו על פי.
״ששש, תהיי בשקט״
רועי לחש לי. כנראה שדיברתי בקול רם וההורים שלו בחלום השביעי כרגע.

״חצוף,״
לחשתי לו לא לפני שהורדתי את ידו מפי.