לא מה שהיום

פרק 39: כולה אחות של

2020:

״את יודעת שאבא שמע על הבחור הזה שאת מסתובבת איתו״
אמא שלי אומרת לי שהיא מוציאה את הבגדים שלה מהארון.
״אוקיי ו?״
אני שואלת אותה בשיעמום.
״הוא התעצבן, התקשר אלי בעצבים שאת מתחילה לעשות שטויות״
אני צוחקת לדברי אימי.

״אין לו בושה לאבא הזה״
מה נראה לו? אין לו זכות להגיד שאני עושה שטויות, הוא עזב אותי מששי נרצח.
״בכל מקרה, ניסיתי להרגיע אותו, את אוטוטו בת שמונה עשרה,״
אמא שלי מילמלה. עוד שנתיים זה לא אוטוטו.
״הזמנתי אותו היום בערב אלי,״
הודעתי לה זאת.
״מתוקה אבל אני באריזות ולא חושבת שזה מתאים״
אמא שלי מסבירה.

״גם לי הרגיש שזה לא מתאים לישון לבד ולחיות לבד, מישהו התייחס אלי בכלל?״
אני עוקצת אותה.
״עלמה, באמת בואי נהיה רציניים רגע״
אני מגלגלת את עיני.
״תגידי בכלל תודה שאני עוזרת לך, אני אשכרה שונאת אותך ואת אבא, מי שהכרתי מעלה לי חיוך על הפנים, הוא שם בשבילי שאתם שוכחים אותי לגמרי, הוא והמשפחה שלו״
אני מרימה את קולי.

״תעשי לי טובה, יומים את איתו וזהו? הוא כל חייך?״
היא מזלזלת בי.
״הוא לא כל חיי, אבל לפחות הוא מתעניין בי ודואג לשלומי״
אני קובעת.
״עלמה, זו אהבת נעורים טיפשית, שתוך כלום זמן תיעלם ואז רק אני ואבא נהיה כאן בשבילך.״
היא מתווכחת איתי בשיא חוצפתה.
״כדאי לך להשקיע בלהתחבר אלינו מחדש, אנחנו נהיה איתך לעוד מלא שנים״
אני מגלגלת את עיני לדבריה.

״כמו ששי איתי לעוד מלא שנים״
אני מציינת עובדה שיקרית.
״תודי בזה ששי היה כל חייכם, אני סתם תוספת נחמדה למשפחה״
נמאס לי לחיות בשקר, לפחות שתהיה מציאותית.
״עלמה! איך את מדברת? אני אוהבת אותך כל כך שאין לך מושג בכלל כמה״
שקר.
״את מי שאוהבים, לא משאירים לבד ברגעים הכי קשים של החיים״
אני קובעת.

״אל תעני לי״
אין לי כוחות לשמוע ממנה זיבולי שכל.
״הוא יבוא היום, את לא תפריעי לנו ותתרכזי באריזות שלך״
אני קובעת ויוצאת מהחדר של ההורים הגרושים שלי. אני הולכת לחצר, שוכבת על הספה הקטנה בגינה שמלאה אבק ומסתכלת אל השמיים, חושבת איך שי מסתדר שם למעלה. הוא בטוח נמצא עכשיו בגן עדן, מדבר עם אלוקים וצוחק איתו על החיים. הרי שי הלך לעולמו כי היה אדם טוב מידי, יותר מידי טוב.

אני ממשפחת שכול, אחי נפל בצבא ומבלי להרגיש כל חיי השתנו, כל סדר היום, ההרגלים, הכל השתנה. פתאום אני מבינה כמה אחי הגדול היה משמעותי בחיי, כמה בזכותו חיי היו טובים יותר, מאושרים יותר. איבדתי את האדם היחידי שהבין אותי ואת הצרכים שלי. הוא היה כל עולמי, מבלי שהרגשתי בכלל, הוא מילא את החסר שבתוכי ולכן שהלך, החסר חזר והפעם אין מי שימלא אותו.

מלא פעמים חשבתי אם הוא מסתכל עלי, גאה בי ובאיך שאני מתנהגת. אולי בכלל הוא מתבייש בי כל כך שבגלל זה אני כבר לא מרגישה אותו כמו שהרגשתי שהוא איתי בחודשים הראשונים בלעדיו. הרי אני הייתי הילדה השחורה והמעצבנת במשפחה והוא, הוא תמיד היה המודל לחיקוי, זה שכולם העריכו ואהדו. כולם הכירו אותו בתיכון, כל המורים ידעו מי זה שי אלקיים האגדי. תמיד היה סביבו חברים, תמיד התנדב ועזר, קיבל כל מצטיין אפשרי, הגיע לסיירת, כי איך לא? הבן אדם זהב.