לא מה שהיום

פרק 38: חולה נפש

2020:

כבר שתיים בלילה, אני ורועי החלטנו כי היום אנחנו מסיימים עם העבודה הזאת, אבל היא פשוט לא נגמרת, יש מן תחושה כזאת כי לא משנה כמה אנחנו מתקרבים לסופה, הסוף מתרחק מאיתנו.
אני מיואשת ברמות גבוהות, רועי כבר גמור ועוד שניה נרדם על המקלדת.
אני מחפשת בספר עוד מילת מפתח שתתן את הדרייב לסיים עם העבודה.

״תכתוב,״
אני ממלמלת.
״טוב די עלמה.״
רועי אומר בעייפות.
״יאלה אני גמור״
הוא ממלמל.
״נו רועי אנחנו ממש בסוף״
אני כל כך עייפה.
״נו מה לכתוב?״
רועי מתאפס על עצמו וכותב את כל מה שאני מקריאה לו.

״בחיי עם הדמות הזאת, יאלה שתצא כבר מהדיכי שלה ושתמצא לעצמה דירה״
רועי קובע בעצבים.
״עלמה״
רועי אומר לי ביאוש.
״מה״
אני עייפה.
״נעשה רק הפסקונת״
אני מהנהנת לחיוב.
קמה מהכיסא ושמה את ראשי באופן לא נוח בעליל על המיטה של רועי ועוצמת עיניים, קצת שינה לא תזיק לי.

״עלמה,״
אני שומעת את הקול של רועי ופותחת את עיני בעייפות.
״כבר ארבע בבוקר״
הוא ממלמל ואני מבחינה בו שוכב לידי במיטה.
״בסדר עוד חמש דקות נמשיך״
אני ממלמלת.
עוצמת את עיני ונותנת לי עוד קצת שינה כדי שיהיה לי הרבה יותר כוחות.

אני מרגישה בכאב חד, פותחת את עיני בבהלה ומבחינה ברועי שרגלו נמצאת עלי. אני מסתכלת על השעה בטלפון ורואה שכבר שש בבוקר.
״רועי,״
אני אומרת בשקט והוא לא קם.
״רועי, קום״
אני ממלמלת.
״רועי״
אני מבינה שהוא לא קם, אני צמאה ממש ולכן קמתי מהמיטה ופתחתי בשקט את הדלת. הכל היה נראה לי מסוחרר כזה, עצרתי לדקה ואז הבחנתי בקולר.

מזגתי לעצמי כוס מים.
״היי״
קפצתי בבהלה כאשר שמעתי מאחורי קול גברי.
״אחי החננה מעמיס?״
הגבר שנעמד מולי אומר.
״מה? לא. אני פשוט צמאה״
אני ממלמלת מעייפות.
״את הילדה שאמא שלי חופרת עליה?״
אני מסתכלת עליו בשאלה.
״לא ידעתי שאחות של שי היא אהובת ליבו של רועי״
הגבר שאני מניחה שזהו אבי, אחיו הגדול של רועי ממלמל.

״אני עייפה,״
אני ממלמלת.
״אוקיי, אז תלכי לישון״
הוא אומר, אני מהנהנת לחיוב ומתקדמת אל עבר החדר של רועי.
עולה על המיטה שלו ומתכסה בשמיכה, ומכבה את האור כי כבר הבנתי שלקום ולהמשיך את העבודה זה מה שלא יקרה.

-

״עלמה,״
אני שומעת מישהו ופותחת את עיני.
״קומי, נרדמנו ביחד, אמא שלך התקשרה אלייך מלא פעמים״
רועי אומר לי כדרך אגב.
״מה השעה?״
אני שואלת בעייפות.
״עשר בבוקר, איתי התקשר לאמא שלי עצבני על זה שאני מבריז חופשי״
רועי סיפר לי ברוגז.

״למה באמת הברזת ככה לימים שלמים?״
אני שואלת בעייפות.
״בגללך״
רועי עונה לי בפשטות.
״מה אני קשורה?״
אני שואלת בחוסר הבנה.
״כאילו שאת לא יודעת״
הוא אומר לי בקביעות.
״בגלל שרבנו?״
אני שואלת בפליאה ורועי מהנהן לחיוב.

״אתה חולה נפש״
אני קובעת.
״אני יודע״
רועי אומר לי.
״טוב תביא לי את הטלפון אני אתקשר לאמא היעני מודאגת שלי״
אני ממלמלת.
רועי מביא לי את הטלפון ואני מחייגת לאמא שלי אבל היא עונה לי רק בחיוג השני.

״עלמה?״
אמא שלי עונה לשיחה.
״מה?״
אני שואלת בתמימות.
״אני ואבא סגרנו הסכם, את והוא תישארו בבית ואני אעבור דירה, את תוכלי לבחור אם לבוא לבקר אותי ולישון אצלי במשך השבוע. את בגיל שכבר אי אפשר לחייב אותך וגם אני לא ארצה שתבואי אלי מחוסר רצון״
היא מספרת לי את כל החלוקה ורועי ואני מקשיבים לה, כי השיחה הייתה על רמקול, מתוך טימטום שלי.

״ואם אני לא רוצה לגור עם אבא?״
אני שואלת.
״אין לך ברירות, אני אגור אצל סבתא בראש העין, כל הלימודים שלך, החברים שלך כאן, את כבר רגילה״
היא אומרת.
״אבל אבא בכלל לא ישן בבית״
אני ממלמלת.
״הוא הבטיח שהוא ישן כל לילה בבית, זה חלק מההסכם ואם הוא מפר אותו ללא הסכמתך כמובן, את יכולה לעבור לגור אצלי ולא לראות אותו יותר״
זה ההסכם הכי מפגר ששמעתי בחיי.

״יפה שלי, אני מצטערת שזה ככה עכשיו״
אמא שלי אומרת בשקט.
״מתי את עוברת?״
אני שואלת בשקט.
״עוד יומים.״
היא עונה לי.
״תתקשרי לאבא ותדברי איתו, הוא יסביר לך הכל במפורט,״
אני מנתקת את השיחה.

דממה יש בחדר, רועי מסתכל עלי במבט חסר חשיבות ואני מסתכלת עליו בעייפות.
״לפחות עכשיו ביום הולדת אני אקבל שתי מתנות״
אני אומרת ושוברת את השתיקה.
״כן אה,״
רועי אומר לי.
״רוצה לבוא לישון אצלי בערב? נסיים את כל העבודה ונזמין גם אוכל, על אבא שלי מבטיחה״
אני קורצת עין ורועי מצחקק.
״אני חושב שאת ואבא שלך צריכים להיות קצת לבד עלמה,״
רועי אומר לי.

״אבל לא בא לי להיות איתו לבד, זה אבא שלי, הוא בן אדם ממורמר ועצוב״
אני ממלמלת.
״אבל את חייבת, זה אבא שלך״
רועי אומר לי.
״אוף, בא לי ששי יהיה כאן עכשיו״
אני אומרת באנחה.
״מצטער להגיד כן? אבל הוא לא כאן וזאת המציאות, אז או שתתמרמרי או שתקחי הכל בקטע חיובי, זה בחירה נטו שלך״
רועי קובע.

״אז אתה בא היום בערב? ״
אני שואלת ומעבירה נושא.
״בחיי גם את חולת נפש״
רועי אומר ואני מצחקקת.
״מודה באשמה״
אני ממלמלת.
שלוש דפיקות בדלת נשמעו ולאחר מכן הדלת נפתחה ורונית מופיעה בפתח הדלת.

״עלמה יפתי, הכנתי לנו ארוחת בוקר, בואי כבר הכל מוכן״
רונית אומרת לי בהתרגשות ומתעלמת מקיומו של בנה לידי.
״גם שמתי לך מברשת שיניים חדשה בשירותים אז אל תתביישי,״
היא קובעת.
״אמא אנחנו עוד מעט נבוא״
רועי קובע.

״גם אחיך לפני שעה אמר לי עוד מעט״
היא ממלמלת.
״רונית, נבוא עוד עשר דקות,״
אני אומרת בחיוך. רונית מחייכת ויוצאת מן החדר.
״רועי, זה הולך ככה, או שאתה בא אלי בערב, או שאני אומרת לאמא שלך שאתה לא רוצה לבוא אלי ובגללך לא נגיש את העבודה בזמן״
אני קובעת.

״טוב עלמה הבנתי, אני אהיה אצלך היום״
הוא אומר ביאוש.
״אצלי היום בשבע, בלי איחורים ובלי צינזורים״
אני קובעת שנית.
״מה קשור צינזורים״
הוא ממלמל.
״לא יודעת זה זרם לי במשפט״
אני מצחקקת ויוצאת מהחדר שלו.