התחמקתי מרוז במשך כול השבוע. לא רציתי לראות אותה. כעסתי על עצמי על שהתנהגתי בצורה מגעילה שכזו. אבל כעסתי על עצמי יותר על שלא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. עליה ועל ההתנהגות המושלמת שלה, והאופי המושלם שלה והמראה המושלם שלה.
שיניתי את מערכת הזמנים שלי ווידאתי שרוז ואני לא ניתקל אחת בשניה. לא יצאתי משטח בית הספר אלא אם היא הייתה בשיעור, כדי שלא אתקל בה בתחנת האוטובוס.
אבל רוז הייתה חכמה - ברור שהיא הייתה, היא מושלמת כל כך - וחיכתה בתחנה. ידעתי את זה, כי היא מסיימת בשעה שתיים עשרה וחצי בימי רביעי.
"היי, לוקה, אנחנו יכולות לדבר?" היא שאלה והביטה לרצפה.
הרגשתי לא בנוח, אבל נענעתי בחיוב.
"למה את מתחמקת ממני?"
"אני לא, אני פשוט עמוסה." עניתי. דמיינתי את הסצנה הזו אלפי פעמים. אותנו, עומדות אחת מול השניה, אומרות בדיוק את אותן המילים. דמיינתי את התאורה, השמש החזקה של הצהריים מעלינו.
"לא נכון. את לא עמוסה, סיימת את כול המבחנים והעבודות שלך למחצית."
שיט.
"א-אני-"
"עשיתי משהו שפגע בך?"
"ל-לא!"
"אז למה את מתעלמת ממני? אני לא עיוורת, אני רואה אותך מתחמקת!" היא נשמעה כמעט כועסת.
"אני לא מבינה מה עשיתי לא טוב." רוז מלמלה באכזבה.
הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת ומנסה לרצוח את הפרפרים הסגולים שלי.
"לא, זו לא אשמתך, רוז-"
"אז מה קרה?" היא דרשה לדעת. היא כעסה. לא, גרוע מכך, היא הייתה פגועה.
ואז עשיתי את הדבר הגרוע ביותר.
משכתי אותה אלי ונישקתי אותה על השפתיים.
ואז ברחתי עם הזנב בין הרגליים.
YOU ARE READING
"Cheese!"
Romanceרוז היא תלמידה חדשה שעברה עם משפחתה לאטלנטה באמצע שנת הלימודים. לוקה היא צלמת חובבת שמוצאת בתלתליה רוז את הדבר הכי מהפנט ביקום. השתיים מתחברות בזכות "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן" וכמובן, בלטריקס לסטריינג', ונרקמת בניהן חברות שהיא אולי רק טיפה מסתם חב...
