חייו היו שלווים עד אותו היום שהכל השתנה...
טאהיונג בחור בן 19 , ילד שאביו היה בשבילו אדם מיוחד עד שהמציאות התחילה להתערב.
גונגקוק בן להורים אכפתיים שתמיד תמכו בו ובאחיו בכל דרך שבחרו ללכת...
"למה עשית את זה?" " אני בסך הכל דואג לעתיד שלך"
"כל מה שאנ...
נכנסתי לרכב וחגרתי את עצמי , שלחתי מבט אחרון אל גונגקוק שעמד סמוך לרכב ונופפתי לו לשלום , הוא החזיר לי נפנוף כשחיוך ארנבי ומבולבל מונח על שפתיו , חיוך שגרם לי להרגשת פרפרים בכל הגוף. 'יכול להיות...יכול להיות ש... אני אוהב בנים? לא...זה לא הגיוני' חשבתי וניערתי את ראשי 'אף בן לא גורם לי להרגיש ככה , זה רק הוא , אז...מה זה אומר עלי בעצם???
התנעתי את הרכב , נותן לקול המנוע להפר את השקט השורר בחוץ , מתחיל להתקדם אל מחוץ לחניה , לפתע נשמע קול מוזר מן הגלגל הקדמי מה שגרם לי לקצת בהלה , פתחתי את הדלת ויצאתי מהרכב ניגש אל הגלגל במהירות ומגלה לחרדתי פנצ'ר שנגרם ממוט ברזל גדול התקוע בצמיג , "לעזאזל" אמרתי ובעטתי בגלגל המפונצ'ר בעצבים.
"מה קרה?" גונגקוק התקרב אלי , "פנצ'ר" עניתי בקצרה עדיין עצבני. אני לא אחד שמתעצבן בקלות אבל אם אבא שלי יגלה את זה ... אני לא רוצה לדעת מה עלול לקרות והמחשבה על זה גרמה לי להילחץ , להילחץ מאוד.
נ.מ גונגקוק
"יש מישהוא שיודע שאתה כאן?" שאלתי אותו מנסה למצוא פיתרון "רק אמא שלי , אבל היא בטח ישנה עכשיו" הוא הביט בכביש בתסכול , הנהנתי באיטיות מנסה לחשוב על רעיון אחר , עברו כמה שניות עד שנורה קטנה הועילה בטובה להופיע מעל ראשי , "תבוא אלי" זרקתי לחלל החשוך את זוג המילים הללו ללא כל התראה מוקדמת , "מה?" הוא שאל בהפתעה "אני אקח אותך לבית שלי , עכשיו גם ככה מאוחר אז נחזור לכאן מחר בבוקר וניקח את הרכב למוסך" "אבל..." "בלי שום אבל" הוא בא לומר משהוא אך קטעתי אותו לפני שהספיק לתת תירוץ טוב מספיק כדי שלא אקח אותו איתי, זו הזדמנות טובה בשבילי להתקרב אליו יותר ואני לא הולך לפספס את זה.
נ.מ טאהיונג
הלכנו אחד ליד השני לא רחוק מידי ולא קרוב מידי צועדים לכיוון האוטו של גונגקוק , הייתי נותן הכל כדי להחזיק לו את היד עכשיו.
רגע!?
טאהיונג אתה צריך להפסיק לחשוב על הדברים האלה , גונגקוק הוא גבר, גבר , בדיוק כמוך אז מה נכנס בך למען השם???
יופי עכשיו אתה גם מדבר לעצמך , כזה קריפי , במאה אחוז אתה משוגע!!!
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
הגענו לרכב לבן מסוג מאזדה 2 (👆) שככל הנראה היה שייך לגונגקוק שנכנס כבר למושב שמאחורי ההגה , מה שאני התיישבתי לידו. תחילת הנסיעה עברה בשקט בזמן שאני שוקע במחשבות משל עצמי מנסה לשווא למצוא תירוץ מתאים בשביל אבא מחר , "טאהיונג?" "ממ?" המהמתי כתשובה "מאיפה ידעת איך קוראים לי?" הסתדרתי על הכסא מיישר את גבי כשכחכוך גרון קל נפלט מפי , "אחמ , אחמ ,שמעתי את ג'ימין קורא בשם שלך באותו יום" עניתי מנסה להישמע כמה שיותר אמין. "אה" יכולתי לזהות על פניו מבט מעט , מאוכזב...?!
'מאוכזב? יש מצב שגם הוא מרגיש כלפי משהוא? לא... זה בטוח שוב פעם הדמיון הפורה שלי.
מצאתי את עצמי בפעם השנייה להיום מנער את ראשי ומנסה להדחיק מראשי מחשבות מיותרות. לפתע הבנתי משהוא "היי , אתה יכול להוריד אותי בבית שלי , אני לא חייב לבוא אלייך" אמרתי , עדיין , הרגשתי לא נעים ליפול עליו סתם ככה , "זה לא משנה כבר הגענו"
באותה שנייה עלה על פניו של גונגקוק חיוך קטנטן , חיוך שטאהיונג בכלל לא שם לב אליו...
חברות שליייייי😍😍😍😍😍
היי תקשיבו לספר אין כמעט צפיות וכל יום יורדים המספרים , אז אם מישהיא יכולה לעשות לי טובה ולפרסם את הספר הזה בסיפור שלה (אם היא כותבת) או שתכתוב הודעה בפרופיל שלה זה מאוד יעזור וישמח אותי♥️♥️♥️
אזז נחזור לענייננו , מה חושבות על הפרק? אהבתם? לא אהבתם? יש בקשות? הערות? או כל דבר אחר??? תגיבו🗨️ ותצביעו 💕💕💕👍
