נ.מ טאהיונג
'צרחות , סירנות , שיטפונות דם , אנשים מתרוצצים ודמעות הזולגות מעיני כמו נהר , משאירות סימני שבילים מבריקים על לחיי. חושך , הכל שחור , אני כבר לא רואה כלום , רק שומע כל צווחני מהדהד שקורא בשמי פעם אחר פעם'
'קים טאהיונג'
'קים טאהיונג'
'קים טאהיונג!!!'
פתחתי את עיני באיטיות והבטתי מסביבי עדיין שומע את אותו כל צווחני שעושה לי צמרמורת "מה זה פה? באת לחמם את הכיסא או לשבת ללמוד?" סובבתי את ראשי לצד השני פוגש במבטי ביונגי שמנסה לסמן לי משהו שאני לא כל כך מצליח להבין , "רגע , מה יונגי עושה פה?". "אחמ אחמ" כל כחכוך גרון נשמע , כחכוך גרון המוכר לי עד להחריד. סובבתי את ראשי לפנים מקווה לא למצוא שם את...
אוי שיט זאת המורה למדעים , בעניין של שניות יישרתי את גבי ונעמדתי כשראשי מושפל וידי קפוצות , "סליחה המורה , זה לא יקרה שוב." "זה לא מתאים לך טאהיונג , אתה תלמיד טוב בדרך כלל" (אגב , שונאת שמורות אומרות לי את זה) "אני יודע , מצטער". כל המבטים היו מופנים אלי וכמו להוסיף מלח על הפצעים נשמעו גם כמה צחקוקים והרבה לחשושים.
"שתקו כבר"
זה היה יונגי שצעק , יודע שאין לי את האומץ לענות להם אחרי החרם שעשו עלי בשנה שעברה , ניסיתי להתגבר על מה שקרה אבל זה כבר השפיע עלי והביטחון שלי לא חזר להיות כפי שהיה אז , לפחות עכשיו יש לי את יונגי לצידי שעוזר לי בהכל ואני כל כך מעריך אותו על זה!
כולם שתקו כתוצאה מהצעקה של יונגי , אך עדיין אפשר היה לראות את החיוכים הלועגים על הפרצופים השטניים שלהם. כשלפתע "מה אתה מ'תצבן יהומו? לך ת'מזמז עם הבן זוג ש'ך אולי תרגע קצת" זה היה ג'ון סו הפריק של הכיתה , השטן בהתגלמותו בנוסף גם האחראי לחרם שעשו עלי בשנה שעברה , בדרך כלל אנחנו לא מתייחסים להצקות שלו אבל כמו שאני מכיר את יונגי כשמדובר בעניין הזה הוא לא מסוגל להחזיק את עצמו (ובצדק).
יונגי נעמד באחת כשאגרופיו מתהדקים בחוזקה ויוכלתי כבר לנחש מה יהיה הצעד הבא שלו , הוא ניגש אליו , יותר נכון רץ לכיוונו העיף אותו מהכיסא לריצפה התיישב מעליו והטיח בפרצופו סדרה של אגרופים שגרמו לפניו של ג'ון סו לדמם , ואני עומד קפוא , לא מסוגל לזוז , מרגיש שדמעות עומדת לי בעיניים וחונקות לי את הגרון , המראה של ג'ון סו שוכב מכוסה בדם הזכיר לי את אותו חלום מפחיד שרודף אותי כבר כמה ימים...
סוף סוף הואילה המורה למדעים בטובה הגדול להפריד בין השניים , מה שאני כל כך רציתי לעשות אבל לא ממש יכולתי. "מין יונגי , רד ממנו מיד וגש ברגע זה לחדר המנהל , כנ"ל אתה קאנג ג'ון סו". יונגי קם על רגליו , אך עדיין היה אפשר לראות שהוא עצבני אש "בן ז*** , שלא תעז להזכיר יותר את הבן זוג שלי בפה המטונף שלך" "מין יונגי ,אני חושבת שאמרתי משהו" "בסדר , בסדר אני הולך".
יונגי יצא מהכיתה טורק אחריו את הדלת מה שמיד לאחר מכן יצא גם ג'ון סו כשגבו ישר וראשו מורם.
רק עכשיו הרשתי לעצמי להוציא את האוויר שהיה עצור בתוכי כבר הרבה זמן , מוריד מעלי את כל הלחץ , ומתיישב על כיסאי באיטיות , המורה נאנחה בקולניות וחזרה אל מקומה שליד הלוח חוזרת ללמד מהמקום שנעצרה בו כנראה שכחה שכל זה קרה רק בגלל שנרדמתי לה באמצע השיעור...
אבל כשחושבים על זה , למה הילדים בכיתה צחקו בכלל? לא קורה שבן אדם נרדם באמצע השיעור? מה העניין שלהם?
למה אני בכלל מתפלא בעצם , הם תמיד היו נטפלים אלי זה לא חדש ותמיד יונגי היה עוזר לי להתמודד מולם , אז למה שכשהוא צריך עזרה אני לא יכול לתת לו אותה?
'אני כזה חבר חרא , אני חרא!!!'
הצלצול המבשר על סיום השיעור נשמע ברחבי בית הספר הגדול ולא כמו שאר הילדים נשארתי לשבת ממשיך להאשים את עצמי על מה שקרה קודם...
שאאאלום לכולם!!
מה שלומכם? מרגישים טוב? מקווה שכן , במיוחד בתקופה הזו!!!
אז מה חושבים על הפרק הזה , הפעם יצא בזמן חחחחחחח , ולא לשכוח להצביע ובמיוחד להגיב אני ממש אוהבת לקרא את התגובות שלכם!
ותודה רבה לכולכם , כל יום הצפיות לספר ממשיכות לעלות , אין לי מילים להביע את התודה והערכה שלי אליכם , אוהבת המון תודה רבה❤❤❤❤❤ (מי שיכולה לפרסם את הספר שלי בפרופיל או בספר שלה אשמח אם תעשה את זה למרות שכבר ביקשתי כבר פעם אבל טובה פעם שנייה מפעם ראשונה לא? , ותודה רבה למי שכבר עשתה את זה סנק יו❤❤❤❤)
טוב אז די לחפור , ניפגש כבר בפרק הבא!!!
❤life goes on❤
YOU ARE READING
כבול למציאות⛓️
Fanfictionחייו היו שלווים עד אותו היום שהכל השתנה... טאהיונג בחור בן 19 , ילד שאביו היה בשבילו אדם מיוחד עד שהמציאות התחילה להתערב. גונגקוק בן להורים אכפתיים שתמיד תמכו בו ובאחיו בכל דרך שבחרו ללכת... "למה עשית את זה?" " אני בסך הכל דואג לעתיד שלך" "כל מה שאנ...
