כבול למציאות⁦⛓️⁩

פרק 11

נ.מ טאהיונג

"טאהיונג אתה קם? השעה כבר 6:30 בבוקר וצריך ללכת למוסך ואחרי זה לבית ספר , אנחנו לא נספיק!" "עוד חמש דקות" עניתי לו  בעיניים עצומות , מותח את שרירי. לא עברה שנייה וכבר מצאתי את עצמי מתכווץ מהקור שחדר לעצמותיי כאשר גונגקוק משך מעלי את הפוך החמים "בסדר , בסדר אני קם" אמרתי בחוסר רצון מוחלט , מתיישב על המיטה באיטיות ומשפשף את עיניי הנפוחות מעייפות "יופי , הוצאתי לך בגדים על הכיסא ומברשת שיניים חדשה , תעשה את זה מהר ותרד".

סיימתי להתארגן וירדתי למטה סוקר בעיניי את ביתו של גונגקוק שגם הוא היה כמו החדר שלו , בגווני אפור לבן. בסוף המדרגות , על המעקה נשען גונגקוק ששיחק בטלפון שלו כשיד אחת טחובה בכיס מכנסיו  , מחכה לי ככל הנראה.  'הוא נראה כל כך מגניב'  חשבתי לעצמי עם אותו חיוך דפוק שמרוח לי על הפרצוף כל פעם שאני חושב עליו...

"אמרת משהו?" הוא הרים את ראשו אלי כשעל פניו התנוסס חיוך שדימה לו פרצוף ארנבי חמוד "אה? , לא , רק חשבתי בקול" נשכתי את שפתי התחתונה בייאוש מתפלל בשקט לזה שהוא לא שמע את מה שאמרתי  עליו קודם.

נ.מ גונגקוק

נכנסתי למטבח כדי להכין לי ולטאהיונג שתייה לדרך , אך לא צפיתי לפגוש שם את אמא שלי שעמדה סמוך לכיור והדיחה את הכלים כשסביב מותנייה קשור סינר פרחוני. "היי מישהו כאן התעורר מוקדם היום , מה קרה? מי מת?" למה בכל דבר היא חייבת להרוג מישהו? "בוקר טוב גם לך אמא" אמרתי ,  נותן לה נשיקה על הלחי ובאותו הזמן ממלא גם את הקומקום... ועוד אומרים שגברים לא יכולים לעשות כמה דברים ביחד!!!! 

"בוקר טוב ילד שלי" אין אני כל כך אוהב אותה. "אני רואה שהבאת חבר אתמול אה?" היא לא חיכתה עוד שנייה נוספת וכבר פנתה אליו בעצמה "איך קוראים לך חמוד?" שאלה אותו  "אני קים טאהיונג , נעים להכיר אותך גברת ג'ון" טאה ענה לה תוך כדי קידה "או איזה חבר מנומס יש לך ג'ונקוק , אבל אין צורך לדבר ברישמיות , אתה יכול לקרוא לי דודה , או בכל שם אחר , בסדר?" "בסדר , דודה" היא רק חייכה חיוך שבע רצון "אתם לא הולכים לבית ספר היום?" "הולכים , אבל קודם יש לנו לסדר כמה דברים" עניתי לה כשלבנתיים סיימתי להכין את הקפה , נותן לטאה כוס אחת , "טוב אמא , אנחנו יוצאים אז להתראות בינתיים" "ביי חמודים" אמרה וחזרה אל הכלים.

יצאנו מהבית והתחלנו להתקדם לכיוון הרכב שלי כשאנחנו עטופים במעילים פרוותיים כהגנה מפני הקור ששרר בחוץ. 

פתחנו את דלתות הרכב והתיישבנו , אני בכיסא הנהג וטאהיונג לידי , שיפשפתי את ידי זו בזו במהירות כדי להתחמם והדלקתי את המזגן על חום מתניע ומיד מתחיל בנסיעה לכיוון הבר שהיינו בו אתמול כדי לקחת את הרכב של טאהיונג למוסך.

נ.מ טאהיונג

השעה כבר 8:00 ועדיין לא סיימו לתקן לי את הפנצ'ר בגלגל. אני נשען על איזה קיר רנדומלי וג'ונגקוק יושב לידי על כיסא עץ חצי שבור מהמאה הקודמת  ,  אחרי שעברו עוד כמה דקות בהם הרגשתי שאני עומד להתפוצץ ניגשתי אל המוסכניק שהתעסק עם הרכב "מתי זה יהיה גמור?" ניסיתי להישמע כמה שפחות עצבני וזה אכן עבד , עובדה שאותו מוסכניק חטיאר ממשיך למרוח לי ת'זמן כמו מסטיק , ועוד מה הוא אומר לי "בקרוב". ג'ונגקוק קלט את הסיטואציה מרחוק , התקרב אל אותו אדם ואמר לו בחיוך "תוכל בבקשה להזדרז עם זה? פשוט , אנחנו ממש ממהרים"