2 souls in one cell

Part 1

פוב הארי:

אני לא באמת יודע איך אני מרגיש,
לחץ,  כאב, סבל, אשמה...
אני מרגיש נורא.
אני רק מחכה שהשופט ישחרר אותי לעבודות שירות או משהו.
אני בכלל לא מקשיב מרוב הלחץ ופתאם.

״אז נקבע, הארולד אדוארד סטיילס יכנס לכלא לשנתיים הבאות על ידי הפציעה הקשה שגרם.״ והשופט קבע ונקש עם הפטיש חזק על השולחן.

אני מרגיש כיאלו הלב שלי עוצר.
ואני לא יכול לדבר.

אמא שלי התפרצה בבכי ונפלה על אבא שלי.
אבא שלי כעס אליי ובכלל לא דיבר איתי, אבל אמא שלי כל כך דאגה לי והיא לא כעסה בכלל, היא רק פחדה עליי.

״אמא אני אכזבתי אותך... אני מצטער״ אמרתי לה וחיבקתי אותה.
ניצלתי כל שניה ושניה לחבק אותה ולגעת בעורה.

״הארי אל תלך״ אחותי ג׳מה נפלה לזרועתיי היא לא עזבה אותי ולא הסכימה לעזוב עד הרגע שלקחו אותי.

״הארולד... אני מאוכזב ממך״ אבא שלי שם עליי יד הסתכל עליי בייאוש. זה כל כך כאב לי לשמוע את זה ממנו, מאבא שלי.

״אתה ילד טוב... איך זה קרה?״ והלוואי שהייתי יכול להסביר לו,
אני אפילו לא יודע, אני פשוט לא ראיתי את הבן אדם עובר, והוא לא מאמין לי.

ג׳מה ואמא שלי לא הפסיקו לבכות, חיבקו אותי ונישקו אותי ואני בכלל לא קלטתי מה הולך.

אני מרגיש כיאלו אכזבתי את כולם. לא רק את אבא שלי.
אמא שלי שצריכה אותי ויותר אני צריך אותה. בכל מקרה היא צריכה אותי. אני בן שלה. אבל אכזבתי אותה.

ג׳מה, אחותי. שבנים מתנפלים עליה בבית ספר כל יום כל היום, היא מרגישה מאויימת ולא אוהבת שבנים מתקרבים ומדברים איתה על כמה שהיא יפה. אז אני עוזר לה. אבל עכשיו? אכזבתי אותה.

אבא שלי. שהיינו חברים הכי טובים, הכל נשבר ביום שנכנסתי לכלא.

״אתה בא איתנו ילדון״ השוטר בא ולקח אותי מהיד קשר אותי מאחורה,
הרגשתי כמו איזה פושע. יכול להיות שאני אחד מהם עכשיו?
טוב כנרא שכן...

______________________

בדיקות ועוד בדיקות ועוד בדיקות, אני כבר לא יכול למה צריך כל כך הרבה בדיקות אני מתחיל לחשוב שהבדיקות יותר נוראיות מהכלא עצמו.

ופתאם נכנסתי לחדר אוכל עם מלא מלא אנשים אסירים כאלה שנראים נחמדים כאלה מפחידים כאלה שקטים ועוד.
משהו משך את צומת לבי וזה היה מוזר.
שתי אנשים מפחידים ושקטים יושבים בשולחן בצד. לא עם כולם.
אפילו לא מסתכלים עליי בזמן שכולם בוהים בי.

אני הלכתי להתיישב ליד ילד שנראה בגילי כזה, שיער צבוע לבלונדיני עיניים כחולות עורו בהיר מאד והוא נראה מאד תמים ונחמד.