בהתחלה, תכננתי לחזור לעבודה. אבל הכאב ברגל שיתק אותי. לקחתי לפחות חמש כדורים בשעה האחרונה והכאב עדיין נשאר. זאת לא הייתה הסיבה היחידה, לא רציתי גם להפגש עם לואי. הרגשתי שפגעתי בו בכך כשהלכתי, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי שהוא יראה איפה אני גר. בחנתי את ביתי, שכלל בקושי חדר אחד, סלון ומטבח ביחד וספה קטנה. אימא שלי, אן, ישנה בחדר הקטן ואני ישנתי על הספה. היא לא יכלה לעבוד, אז אני הייתי זה שצריך להביא את הכסף הביתה ולשלם איכשהו שכר דירה ואת כל הטיפולים של אימא מבלי להזרק לרחוב. אחותי, ג׳מה, לא ידעה על המצב שלנו. אף פעם, במשך שנתיים לא נתנו לה לנסוע לכאן. בהתחלה נסענו באוטובוס, נשארים במוטל זול ללילה וחוזרים מוקדם בבוקר, ואז זה היה רק אני שנסעתי. נוסע נסיעה של שש שעות הלוך וחזור לבד, וחוזר באותן היום הביתה. ג׳מה לא אהבה את זה, ידעתי את זה מבלי שאמרה לי את זה, היא ציפתה לחזור הביתה. פעם היא ניסתה, וכמעט חזרה לבית הישן שלנו, שכבר נמכר לפני שנתיים. דפיקה נשמעה על הדלת, ידעתי שזה כנראה בעל הבית שבא לדרוש את הכסף שלו. נאנחתי, מפסיק לחשוב על זה וקם לפתוח את הדלת, כמעט נחנק כשראיתי מי נמצא מולי. ״לואי״ פלטתי בהלם ״מה אתה עושה כאן?״ הוא חייך אליי ״באתי לראות איך אתה מרגיש״ אמר, מכווץ את גבותיו ״אבל אני מב-״ קולה של אימי עוד קטע אותו עוד מלפני שהספיק לסיים את המשפט ״הארי? מי זה בדלת?״ מיהרתי לדחוף את לואי בגסות החוצה עם הקביים, כמעט ולא מצליח בגלל גודלו. ״אף אחד״ אמרתי, יוצא גם ועונה לה לפני שטרקתי את הדלת אחרינו. הוא הביט עליי בבלבול ״מה לעזאזל, הארי?״ נאנחתי, מביט אליו ״מה אתה באמת עושה כאן?״ הוא הניד בראשו ״אני מצטער על אתמול״ מלמל, משפשף את עורפו במבוכה ״זה בסדר, עכשיו תלך בבקשה״ ביקשתי, מנסה לדחוף אותו עם הקביים ״הארי״ הוא קרא לי, והפסקתי, מניח שוב את הקביים על הרצפה ״מה?״ הוא נאנח ״אתה לא באמת סולח לי״ אמר, ונלחצתי כששמעתי את קולה של אימא קורא לי שוב מבפנים ״אני כן. עכשיו תלך, אני צריך להכנס לבפנים״ מבטו הפך לנחוש, ועיניו הכחולות נראו סוערות ״אני אפצה אותך״ הבטיח, והבטתי עליו בכעס, נועץ בחזהו הקשה את אחת מהקביים ״אל תבטיח הבטחות שאתה לא יכול לקיים, לואי״ הוא נראה מבולבל, ולפני שהספיק לדבר חזרתי במהירות פנימה, טורק את הדלת בפניו. ״הארי?״ ואז הבנתי מה עשיתי. לעזאזל, הוא הבן של הבוס. הוא יכול לספר לו והוא יפטר אותי. אני צריך לחפש שוב עבודה, והפעם מחוץ לעיר.
״הארי?״ שמעתי את קולה של אימא קורא לי בדאגה ״כן, אימא?״ שאלתי, הולך לכיוון החדר שלה ומחזיק את ידה. נבהלתי מהחום של ידה, מניח במהירות את ידי על מצחה כשהבנתי שהיא חולה ״אימא, את חולה!״ קראתי בבהלה, מבהיל אותה עם צעקתי ״הארי, מתוק. שב״ ביקשה, ומיהרתי להשתתק ולעשות כדבריה ״מה אנחנו עושים, אימא?״ שאלתי בשקט, נותן לדמעות לרדת מעיניי ״אנחנו לא״ לחשה לי, מלטפת את פניי ״אני מכבידה עלייך, ילד שלי. אני רק הורסת לך את החיים עם כל הדברים האלו״ נבהלתי, ממהר להשתיק אותה ״את לא, אימא! את טיפלת בי כל הילדות שלי, אני אטפל בך עכשיו. אל תגידי את זה, בבקשה״ היא חייכה אליי חיוך קטן, מורידה אותו במהירות שניה אחרי זה. ״אימא?״ היא השתעלה ״ה-הארי, זאת כבר הפעם השניה שאני חולה השבוע״ לחשה לי בקול חלש וצרוד, מביטה בתקרה ״את לא תחלי יותר, אני מבטיח שכשאני אאסוף מספיק כסף אני אבזבז את כולו בשביל טיפולים נורמלים בבית החולים הקרוב״ היא הנידה בראשה ״הארי, הפעם זה חמור יותר. שנינו יודעים את זה״ היא יודעת את זה, אני לא. הנדתי בראשי במהירות שגרמה לי לסחרחורת ״חכי פה, אני אקרא לרופא. אני-״ היא תפסה בידי, עוצרת אותי ״הארי, תשאר כאן. בבקשה״ דמעות עלו שוב לעיני, מחזיק בחוזקה את ידיה של אימי שהפכו לקפואות. הלוואי שיכולתי לעצור את זה, שהיו לי את התנאים המתאימים. יכולתי לעבוד קשה יותר, לטפל בה טוב יותר כמו שהיא התאמצה כל כך בשבילי. ידה עברה לפניי, מנגבת את הדמעות ברעד קל. תפסתי את ידה, מלטף אותה בעדינות. ״אימא, תשארי איתי. רק עוד קצת, בבקשה״ היא עצמה את עיניה באיטיות, ואני נתתי לה. ידה עדיין הייתה על פניי, והיא איבדה את הצבע שלה במהירות. גופה הכחיל והקור של דצמבר לא הועיל למצב. ידעתי מה התאריך היום, התאריך הזה הופך לרע יותר משנה לשנה. עזבתי את ידה של אימא שלי בעדינות, לוקח עט ואת היומן שלה עם דמעות שממלאות את עיניי
׳שבע בדצמבר, אימא נפטרה מהמחלה׳
YOU ARE READING
The bakery// L.S
Romance״אני חושב עלייך על הזמן, הארי״ לחש לי עם עיניים נוצצות, כשהחיוך היפייפה שלו מהפנט אותי ״אתה גם חושב עליי?״ הנהנתי, ממשיך לטבוע בעיניו הכחולות ״כל הזמן״
