״אתה נראה מותש, הארי. אתה בטוח שהכל בסדר?״ הנהנתי בשקט, ממשיך לסדר את הלחמים בסדר שטרוי ביקש ממני. הנסיעה הייתה מתישה. יכולתי להיות שם רק שעתיים כדי לחזור בזמן במשמרת, וכמעט ואיחרתי בחצי שעה בגלל הרשלנות שלי. כשהפכתי בפעם במי יודע כמה את כל מה שסידרתי, פרצתי בבכי, כבר לא שולט על עצמי. ״היי, הארי. מה קרה?״ הנדתי בראשי, ממשיך לבכות כשלואי חיבק אותי אליו. ״בוא נלך לחדר מנוחה״ ביקש כשהמשכתי לבכות, מנתק את החיבוק ומושך אותי אחריו. כשהגענו, הוא סגר את הדלת אחרינו, מושיב אותי באחד הכיסאות שם והתיישב לידי. ״אתה רוצה לספר מה קרה?״ שאל בקול רך, וכשלא עניתי הוא הוסיף ״אתה לא חייב״ הרמתי את ראשי אליו, בוחן את עיניו הכחולות. הרגשתי שאני יכול לסמוך עליו, אבל פחדתי. התחבטתי בתוך עצמי ״אימא שלי מתה״ לחשתי לבסוף, רואה שמבטו הופך לעצוב ״כי לא יכולתי לטפל בה טוב מספיק״ הוספתי, משפיל את מבטי וקובר את פניי בתוך שתי ידיי בבושה ״היא תמיד טיפלה בי כשהייתי קטן, בכל מצב. והנה אני, עכשיו, לא מצליח לטפל בה״ קולי עלה, והופתעתי לגלות שהוא עדיין לא ברח משם. ״בת כמה היא הייתה, הארי?״ בהתחלה לא עניתי, מופתע שזאת השאלה הראשונה שלו ״חמישים וחמש״ הוא הנהן ״במה היא חלתה?״ כיווצתי את גבותיי בבלבול, אבל המשכתי לענות לשאלותיו ״כל יומיים במשהו אחר, לפעמים כמה ביחד״ הוא היה נראה מופתע ״כמה ביחד?״ הנהנתי ״מתי זה קרה..?״ נאנחתי ״שביעי בדצמבר, בדיוק לפני שבוע״ הוא שתק לכמה רגעים, לפני שחזר לחקור אותי ״ויש לך איפה להיות?״ ראיתי ניצוץ של תקווה בעיניו. רגע, תקווה? תקווה בשביל מה? ״בדיוק תכננתי לספר לחבר שלי, נייל, על הכל ולקוות שהוא ייתן לי להשאר שם״ הניצוץ נעלם ״אני מבין״ פלט, משפשף את עורפו ״ואם הוא לא יסכים?״ הניצוץ חזר. ״אז אני לא יודע.. כנראה ברחוב״ הוא קפץ ״אתה לא ישן ברחוב!״ התפרץ ונרתעתי, מתרחק ממנו מעט. ״סליחה״ לחש, והניח את ידו על סנטרי כדי לחבר שוב את מבטנו. העיניים שלו היו נראות כמו הים סוער שהיינו בו לפני שבוע, כאילו לא ידע מה רצה. היינו קרובים, ידעתי מה תמיד קורה במקרים כאלו, וליבי דפק בחוזקה. הייתה שתיקה בחדר, פשוט בהינו אחר בשני. לא הייתי מסוגל לשחרר את סנטרי מידו.
לא ידעתי כמה זמן זה נמשך, אבל המשכנו לבהות אחד בשני, עד שהוא התנער וניתק את ידו מסנטרי, מביט אל הרצפה. סחרחורת קטנה תקפה אותי מהמהירות, ועד שהתייצבתי הוא כבר עזב. ״טיפש״ נזפתי בעצמי ״אתה שוב סומך על אנשים מהר מידי״ התפרצתי שוב בבכי, לוקח את הדברים שלי ורץ משם במהירות. לא היה איכפת לי מהגשם, לא היה איכפת לי מהרוח שכמעט העיפה אותי בחזרה אחורה ולא היה איכפת לי מהשלג הכבד שירד. רצתי, לא ידעתי אפילו לאן.
YOU ARE READING
The bakery// L.S
Romance״אני חושב עלייך על הזמן, הארי״ לחש לי עם עיניים נוצצות, כשהחיוך היפייפה שלו מהפנט אותי ״אתה גם חושב עליי?״ הנהנתי, ממשיך לטבוע בעיניו הכחולות ״כל הזמן״
