״הו, הנה אתה״ אמר לי הברונטי, מביט אליי בחיוך ״אתה מרגיש יותר טוב עכשיו? אבא אמר שישנת בחוץ כל הלילה״ אמר, ניצוץ של דאגה נשקף מעיניו. חייכתי לעצמי חיוך קטן, הוא דאג לי. ״כן, תודה על זה״ מלמלתי בשקט, משפיל את ראשי כשהרגשתי שבחן אותי ״הבגדים שלי ניראים עלייך טוב״ פלט, והרגשתי את לחיי נהפכות לאדומות. הוא מפלרטט איתי? ״ת-תודה״ גמגמתי, נותן לעצמי תזכורת בראש לתת לעצמי כאפה. הוא כיווץ את גבותיו בבילבול ״למה שתעשה את זה?״ הרגשתי את לחיי נעשות אדומות יותר ״מה?״ לחשתי, כמעט בלי קול ״למה שתתן לעצמך כאפה?״ שאל, ניצוץ של דאגה נשקף מעיניו ״אני לא״ אמרתי בבושה, בורח משם עוד לפני שהספיק לדבר.
במשך כל היופ ניסיתי להתחמק ממנו, לא שזה אפשרי. שנינו עבדנו באותו המקום- בחנות קטנה שנקראת מאפייה. למזלי, בחצי שעה האחרונה לפני סוף המשמרת שלי, טרוי, שהיה הבוס שלי, שלח אותי לסדר דברים במחסן לקראת הפתיחה מחר. הרגשתי בושה, שכבר קרה משהו ביום הראשון. אני אהיה חייב את עצתו של ניילר, הוא בטוח יידע איך לעזור לי. התכופפתי לעבר הארגז, מנסה להרים אותו וכמעט מצליח, כשהוא נפל בחזרה לרצפה- או יותר נכון על רגלי. קריאת כאב נפלטה מפי ונפלתי על הרצפה כשהדלת נפתחה במהירות. טרוי לא דיבר הרבה, רק מיהר להזיז מרגלי הכואבת את הארגז ״שיט״ פלט הברונטי כשראה את רגלי. ״לואי, שפה״ העיר טרוי לברונטי, שעכשיו ידעתי את שמו. ״מצטער״ מלמל, מגרד את עורפו במבוכה. הוא היה חמוד, חשבתי. ״לואי, תקרא בבקשה לרופא בחנות כאן ממול״ ביקש טרוי, ולואי מיהר לצאת ולעשות כדבריו. ״אתה לוקח שבוע חופש,״ אמר, מביט על המדפים באשמה ״ידעתי שלא הייתי צריך להביא לך לעשות את זה״ כיווצתי את גבותיו ״לא לתת לי לעשות את זה? למה?״ הוא נאנח ״הארי, בבקשה תפסיק לדבר. תנוח״ הקשבתי לו, משתתק ובוהה בתקרה, מחכים שלואי יגיע עם הרופא.
YOU ARE READING
The bakery// L.S
Romansa״אני חושב עלייך על הזמן, הארי״ לחש לי עם עיניים נוצצות, כשהחיוך היפייפה שלו מהפנט אותי ״אתה גם חושב עליי?״ הנהנתי, ממשיך לטבוע בעיניו הכחולות ״כל הזמן״
