The bakery// L.S

The bakery- 15

-נקודת מבט הארי-
התנשפתי מהריצה, מנגב בשרוולים של החולצה שלי את הדמעות. כשהרמתי את ראשי, כמעט מיד מתחרט על זה. עבר הרבה זמן מאז שביקרתי את אימא בפעם האחרונה, והרגשתי רע על זה. הדברים שלה עדיין נשארו בבית, אבל אני אף פעם לא חזרתי לשם אחרי המוות שלה. לא היה לי את האומץ להכנס לה לחדר כשהיא לא שם, או לגעת בדברים שלה בידיעה שהיא כבר לא פה. האשמתי את עצמי במוות שלה, למרות שידעתי שהיא הייתה אומרת לי שזאת לא אשמתי, בדיוק כמו הפעמים שהאשמתי את עצמי שלא יכולתי לטפל בה כמו שצריך. אם הייתי מוצא עבודה נורמלית, או אפילו מערב את ג׳מה מההתחלה היא יכלה להיות כאן עכשיו. ליבי דפק במהירות כשפתחתי בעדינות את הדלת של הבית, שהיה מואר. התפלאתי, סוגר את הדלת בשקט אחרי. פרצו לבית?

״יש כאן מישהו?״ שאלתי בשקט, סורק את הסלון כדי למצוא משהו שאוכל לחבוט בו בגנב. כשמצאתי, מיהרתי להרים את הספר מהרצפה ״יש לי ספר ביד, תזדהה!״ צחוק נשמע מאחד החדרים, ואז דמותה של ג׳מה הופיעה מולי ״ספר, הארי?״ שאלה אותי, מרימה את הגבות שלה ״זה לא היה עוזר לך אם באמת היה כאן גנב״ החזרתי את הספר לשולחן, קופץ על ג׳מה בחיבוק ״את פה!״ קראתי בהתלהבות, והיא צחקה וחיבקה אותי בחזרה. כשהתנתקנו, היא בחנה את הבית בדאגה ״כאן אתה ואימא גרתם כל הזמן הזה?״ שאלה, גבותיה מכווצות בבלבול ״יש רק חדר אחד, ישנתם יחד?״ החיוך ירד באיטיות מפניי, והנדתי בראשי ״נתתי לאימא את החדר, אני ישנתי בספה״ אמרתי בשקט ״הארי אני כל כך מצטערת״ מלמלה, מושכת אותי לחיבוק כשהתפרצתי בבכי ״אני מצטערת שהייתי מספיק טיפשה כדי לא להבין שקרה משהו כשעברתי דירה. אימא אמרה לי שהדירה גדולה לכם מידי, כשעברתי מכאן אז לא דאגתי. אני כל כל טי-״ אמרה באשמה, מכווצת את עיניה בכאב ״ג׳מה, את לא טיפשה. אני הטיפש שלא נתתי לך להתערב בזה מההתחלה. בגללי אימא לא כאן עכשיו״ קריאת השתנקות נפלטה מפיה, ומבטה נהפך לכועס ״אל תגיד את זה הארי״ הנדתי בראשי, מושך באפי ומנגב את הדמעות ״לא הרווחתי מספיק כדי לטפל בה, ונתתי לה לסבול כל הזמן הזה. א-״ היא שמה את ידה על פי, גורמת לי להעלות את מבטי אליה בהפתעה ״ילד בן חמש עשרה לא אמור לעבוד, הארי. ויותר מזה, לא לעבוד בשלוש עבודות. אתה אמור להיות עכשיו בבית ספר, לפתח השכלה לעתיד שלך, ללמוד, ליצור חברויות. לא להתעסק בעבר ובזה שאימא לא פה. זה היה, וזה נגמר. אתה לא אשם, אף אחד לא אשם. אימא הייתה רוצה שתמשיך בחיים שלך, הארי. לא להיות תקוע במוות שלה״ היא אמרה לי בנוקשות, אבל ניגבה את הדמעות שלי בעדינות מפניי. ״אנחנו צריכים להתקדם הלאה, הארי. לא להתקע. אני פה איתך עכשיו, בסדר? נעבור את זה ביחד, אני מבטיחה״ הוסיפה בשקט, מושכת אותי לחיבוק ומלטפת את שיערי ״אני אוהב אותך ג׳מ״ אמרתי בשקט, כשחיוך קטן עולה על פניי ״את האחות הכי טובה ביקום בערך״ היא צחקה ״גם אתה, הארי״ אמרה ״וגם אני אוהבת אותך״

________________
״הארי, תראה!״ התקרבתי אליה, מביט בתמונה שהייתה בידיה. ציחקקתי, בוחן את התמונה ״זה מהאלווין לפני שנתיים״ ג׳מה הנהנה ״התעקשת להתחפש לליצן רוצח, אבל אימא אמרה
שאתה חמוד מידי בשביל זה״ אמרה, מצטרפת לצחוק שלי ״אני לא חמוד!״ קראתי בכעס, משלב את ידי ״אתה בהחלט חמוד״ אמרה, ממשיכה לבהות בתמונה ״תראה, אני התחפשתי כאן למשהו באמת מפחיד״ הבטתי על החלק שהיא הצביעה בו ״זה נקרא מפחיד?״ שאלתי לגלוג ״היי, אל תזלזל! היא הכי מפחידה שיש!״ הרמתי גבה ״זה ערפד, ג׳מה״ היא לא הגיבה, ואז הסתובבה במהירות אליי ופלטה נהימה מפיה. קפצתי במקומי, בורח לאחור ומרגיש את ליבי דופק במהירות ״ג׳מה!״ היא הורידה את המסכה, מסתכלת עליי עם חיוך גדול על פניה ״אמרתי לך שזה מבהיל!״ הנחתי את ידי על ליבי ״כי הבהלת אותי בפתאומיות!״ היא גלגלה את עיניה ״מה שתגיד״

המשכנו למיין בשקט את שאר הדברים, מעבירים אותם לארגזים שהונחו ליד המיטה של אימא שלי ״הארי, זוכר את זה?״ ג׳מה שאלה פתאום, מצביעה על תמונה בידה ״כן, זה היה בחג ההודיה!״ קראתי בהתלהבות, חוטף מידיה את התמונה ומתעלם מפרצופה הזועף ״ניסית להכין את הארוחה ושרפת את כל המטבח שעה לפני שכולם הגיעו״ צחקתי ״אני ואימא היינו צריכים לעמוד אחרי זה שעה שלמה לסדר את כל הבלגן״ היא שילבה את ידיה, מביטה בי בהתגוננות ״זה לא היה כזה הרבה בלגן״ מלמלה בזעף ״בסך הכל סיר שנשרף״ גיחכתי ״הסיר האהוב על אימא״ היא הנידה בראשה ״אימא אמרה שהיא שונאת את הסיר הזה״ מלמלה, חוטפת מידי את התמונה ומניחה אותה מאחורינו. ״הארי?״ הרמתי את ראשי כששמעתי את קולה המבוהל ״מי זה?״ כיווצתי את גבותיי, מביט בתמונה בריכוז ״אני לא מכיר אותו״ אמרתי, מנסה לבחון את האיש שהיה צמוד אל אימי בתנוחה מוזרה ״ולמה הוא צמוד כל כך לאימא?״ ג׳מה ציקצה בלשונה ״אתה תמים מידי״ אמרה בצחוק, כשמבטה הפך לרציני ״אבל אני חושבת שלאימא היה רומן סודי״ מבטי הפך למודאג, והבטתי בתמונה שוב. ההבנה פתאום נפלה עליי, וכמעט נחנקתי ״ג׳מה זה אבא!״