The bakery// L.S

The bakery- 13

-נקודת מבט הארי-
כשחזרתי מהמאפייה בבוקר נכנסתי ישר אל החדר שלי, וסגרתי את כל האורות והתריסים בחדר. נייל, כמובן, היה חייב לחקור אותי על מה שקרה ועל ההתנהגות המוזרה שלי. בתור עידוד לשנינו, הכנתי לנו לאכול. מרוב שהייתי עסוק במחשבות, לא שמתי לב למה שעשיתי והתוצאה הייתה שהאוכל יצא מגעיל. נייל גם חשב ככה, ראיתי את הפרצוף החמוץ שהוא עשה כשטעם מהאוכל. אבל הוא לא אמר כלום על זה, ואכל בשקט את מה שהבאתי לו. הרגשתי רע על זה, וניסיתי לשכנע אותו לא לאכול את זה, אבל הוא התעקש רק כדי לא לגרום לי להרגיש רע עם עצמי. הערכתי אותו את על זה. נייל היה חבר מדהים. אבל למרות כל העידוד שלו, חזרתי לחדר שלי בסופו של דבר, כששכנעתי את נייל שהכל בסדר ואני הולך לנוח קצת. לא באמת נחתי, בכיתי בשקט. ועכשיו, האורח השני שהגיע אחרי כמה שעות, לואי. שנינו ישבנו אחד מול השני, יכולתי לראות בדיוק איפה הוא ישב למרות החושך בחדר.

״היי,״ הוא אמר בקול שקט ״באתי לראות מה איתך״ הרגשתי את לחיי עולות בלהבות, והשפלתי את ראשי כדי שלא יראה את זה, שוכח לרגע שהאור עדיין כבוי. ״אני בסדר״ אמרתי בקול צרוד, מכחכח בגרוני במבוכה. לא דיברתי שעות, והגרון שלי יבש. ידו עלתה אל סנטרי, והוא החזיק בו בעדינות ״אל תשפיל את הראש שלך״ מלמל בקול רך, מרים את מבטי אליו בעדינות ״אתה יפה מידי כדי שהמבט שלך יבוזבז על הרצפה״ עיניו נצצו בדאגה, בזמן ששלי התמלאו הדמעות. הנדתי בראשי, מנסה להזכיר לעצמי שאני לא אמור לסמוך עליו ולהתרחק ממנו. הוא הבין את הרמז והתרחק ממני מעט, אבל בעיניו עדיין היה את אותו ניצוץ של דאגה ״מה קרה, הארי?״ קברתי את פניי בידיי, נשען על המשענת של המיטה ונותן לדמעות לזרום שוב. לא יכולתי להחזיק את הרגשות שלי, זה היה רע. זה לא היה אותו הלואי שהכרתי מלפני כמה שנים, הוא השתנה. לא עניתי לו, במקום תשובה נפלטה יבבה מפי והוא מיהר לחבק אותי אליו. ״זה בגללי, נכון?״ קולו היה נשמע עם מעט אשמה ״אני גורם לך לבכות, שוב״ לא עניתי, נכנע לחיבוק שלו וקובר את פניי ברווח שבין כתפו לצווארו. הוא נאנח ״אני כל כך מצטער הארי, אני מבטיח ש-״ לפני שעוד הספיק לסיים את המשפט השתחררתי מהחיבוק שלו, מביט בעיניו בכעס ״לא, לואי. אל תבטיח הבטחות שלא תוכל לקיים״ הוא נראה מופתע ״מה?״ התרחקתי עוד ״אתה כל הזמן מבטיח, אף פעם לא מקיים. תפסיק עם זה״ עיניו נראו אבודות, והוא הסתכל אל כל מקום חוץ אליי ״הארי, מה? מתי אני-״ הנדתי בראשי ״חשבתי שהשתנת״ לחשתי בקול שבור ״עברו ארבע שנים, ארבע שנים אמורות לגרום לבן אדם להשתנות, לא?״ ואז הבנתי מה אמרתי, לא הייתי צריך להגיד את זה. הרסתי הכל, שוב. ״אנחנו-״ התחיל, כשקולו דועך בסופה של המילה ״הכרנו בעבר?״ הנדתי בראשי ״תשכח מזה״ אמרתי, מנסה לעצור את הכעס שלי ״ועכשיו, תלך מפה בבקשה. אני רוצה לחזור לישון״ הוא רצה להגיד עוד משהו, אבל נעצר באמצע וקם. פותח את הדלת והולך. נשכבתי שוב במיטה, מרים את השמיכה עד מעל הראש ומתחיל לבכות שוב. הרסתי הכל.

_________
כמה דקות מאוחר יותר, נייל נכנס לחדר שלי. הוא השאיר את האור כבוי ונשכב לידי במיטה. לא הבטתי אליו, הסתכלתי על התקרה בשקט. גם נייל לא דיבר, מסתכל גם הוא אל התקרה ונותן לי להמשיך לחשוב בשקט.

״זה לא היה בכוונה,״ הוא דיבר פתאום, קוטע את השקט ״אבל שמעתי את השיחה שלכם. רק את הסוף שלה״ הסתובבתי אל הצד, מביט בו בסקרנות וחשש ״הרסתי הכל, נכון?״ הוא מיהר להניד בראשו ״אתה צודק, הוא לא השתנה בארבעת השנים האלו הארי. זאת לגמרי זכותך לכעוס עליו״ אמר, מביט אליי בחיוך קטן ״אבל, אני לא בטוח שהוא זוכר משהו מאותן השנים. גם אתה ואני לא זכרנו, היינו קטנים״ כיווצתי את גבותיי ״הוא היה בן שלוש עשרה, זה לא קטן מספיק כדי לזכור״ הוא צחק ״עם מוח כמו של לואי, אני לגמרי לא בטוח שזה מספיק אפשרי בשבילו לזכור״ צחוק נפלט מפי מבלי שהתכוונתי, ומיהרתי להפסיק ולכסות את פי עם ידי ״אתה מרושע״ אמרתי, מסתובב על הגב שוב ומביט אל התקרה ״אני רק אומר את האמת״ מלמל, מסתובב גם הוא על הגב ״ומר אמת רעב, מה דעתך לגלידה בחוף?״ נאנחתי ״בבקשה?״ התחנן ״אוקיי״ רטנתי, מתרומם לישיבה. הוא קפץ מהמיטה ״תיהיה למטה בעוד חמש דקות! אני אחכה לך!״

______
היו לי כמה דקות פנויות לכתוב לכם, וגם בהן לא הייתי כל כך מרוכזת. אז סליחה אם הפרק לא יצא הכי טוב שיש ונגמר בצורה גרועה. אוהבת אתכם, ושבת שלום לכולם💙