אור סגול כחלחל

פרק 1

מריאן ישבה בין הארגזים הישנים שפוזרו בחדרה. על כמה מהם נראו קשקושים שציירה כשהייתה קטנה יותר, וזאת רק מפני שלא פתחה אותם מאז שעברו לאותו הבית. זה קרה לפני יותר מעשור.

לפני לא הרבה זמן היא חזרה מביקורה אצל חברתה נלי. למרות שזו רק חברתה ולא משהו קשה במיוחד, מריאן הרגישה שהיא חייבת לנוח. היא לא הייתה טובה עם אנשים.

"מריאן, רדי למטה לרגע," נשמע קולה של אימה בקומה הראשונה. מריאן התרוממה בעזרת ידיה ודחפה את עצמה למעלה, פילסה לעצמה דרך בין עשרות הארגזים. לא פעם היא חשבה שצריך לסדר אותם איכשהו, אבל אף פעם לא היה לה זמן. או כוח.

עוד לפני שרגליה הגיעו לרצפה החלו הוריה לדבר.

"אליס," אביה אמר באיטיות ובכובד ראש, כאילו מכריז על מלחמה שאי אפשר למנוע. מריאן הנהנה בראשה. זה היה שמה של אחותה הגדולה. אליס ברחה מהבית כשנוגע לה שעומדים לעבור דירה. מריאן ומשפחתה לא שמעו מאליס כבר שנים.

"כבר מבוגרת," אימה הוסיפה לדבריו. שניהם היישירו מבט אל מריאן.

"חתונה," אמרו שניהם פה אחד.

"בסדר," אמרה מריאן בעייפות ועלתה במדרגות בחזרה לחדר השינה שלה. רק כשכמעט נכנסה לחדר הקטן, כמעט הניחה את כף רגלה מעבד לסף הדלת, הבינה את אשר נאמר לה.

רגלה השתהתה מעט באוויר והוחזרה למקומה. "רגע," אמרה מריאן בקול, כמתקשה להבין. "חתונה. אליס."

היא התכופפה לישיבה ליד הדלת, מחוץ לחדרה, כשידיה נכרכות סביב רגליה. היא הניחה את ראשה על ברכיה באיטיות. "אוי, לא."

* * *

לאחר כמה דקות ארוכות הציץ ראשה של מריאן מקצה המדרגות. "עוד כמה זמן החתונה?" היא שאלה את הוריה, שישבו על הספה ורק שלחו מבטים אל הקיר.

"עוד שעה וחצי."

"מה?!" צרחה מריאן. "ואתם עוד יושבים ולא עושים כלום!!! אנחנו חייבים להתארגן!! איפה החתונה מתקיימת?!"

"בהמשך כמה רחובות מכאן," ענה אביה, שנראה די אדיש להתפרצות המוקדמת של מריאן.

"למה לא סיפרתם לי שהיא גרה שם?"

אמה נאנחה בעייפות. "ידענו שתרצי לבקר אותה. לא רצינו שתישברי מכיוון שראית את אחותך בפעם הראשונה זה שנים."

"ועכשיו אתם מרשים לי?" שאלה מריאן בלחש. "עכשיו כבר לא אכפת לכם ממני, כי אני מספיק בוגרת ויכולה להתמודד לבד? גיל שבע עשרה זה לא הרבה, אתם יודעים." ובנימה זו היא עלתה לחדרה.

"למה אנחנו לא עושים כלום?" שאלה אמה של מריאן.

"כי אנחנו יודעים שלא נצליח להשפיע עליה," אמר אביה בכובד ראש. "כבר אין לנו שליטה."

* * *

מריאן ישבה על המיטה שלה וניסתה לחשוב בצורה הגיונית על כל הדבר. מה שהיה ההפך מהתוהו ובוהו ששרר בראשה. 'אז החתונה בעוד שעה וחצי, ואני צריכה לבחור שמלה, לחפש רעיונות לתסרוקת וללמוד להעמיד פני שמחה. קודם תסרוקת. השיער שלי נראה כאילו טבלו אותו בשמן וייבשו לאחר פריעה ממושכת של שלושים דקות.'

היא לקחה את השמלה התכולה שלה עם המלמלה בצבע השמנת ושני סרטים שחורים לשיער. היא אספה את שיערה הקצר והבלונדיני לשתי קוקיות, שזכרה שאליס תמיד אהבה. הכול נראה לה מטופש מדי ומאוד-מאוד מביך, אבל היא תעשה מה כל מה שיבקשו ממנה אם זה אומר שיעזבו אותה בשקט בסוף.

היא ירדה למטה, בדיוק בזמן כדי לראות איך הוריה נראים. נראה שעבר בראשם את אותו רעיון שעבר לה.

"אמא, אבא!! למה אתם נראים כמו שתי ילדות בנות חמש?!"

"כי זה מה שאליס אוהבת," רטן אביה בעייפות. "אני רואה שגם את חשבת לעשות כך. למה את נראית כמו קטנטונת בת שנתיים?"

"אני יותר קטנה ממכם, אז עדיף שאיראה יותר קטנה," ציינה מריאן בתוכחה. "חוץ מזה, לא אכפת לכם שתביישו את עצמכם לגמרי? אני לפחות מספיק נורמלית, אבל אתם?! מי לימד אתכם לשים איפור? ליצן?"

שניהם פשוט לקחו נשימה ארוכה והלכו לכיוון דלת הבית. "בואי. לא נרצה לאחר."

"החתונה בעוד חצי שעה!"

"עדיף לנו להקדים מאשר לאחר לחתונה של הבת הבכורה שלנו." הם נכנסו למכונית.

מריאן נכנסה אחריהם מאחור. "אז אנחנו בקושי צריכים לנסוע. אנחנו מקדימים בחצי שעה. אנחנו נראים כמו בובות שעברו התעללות. ואתם עדיין אדישים למה שקורה מסביבכם!"

"אנחנו לא אדישים, פשוט אין לנו סיבה לדאגה."