הלורד ישב דומם על כיסאו. הוא לא זז.
פניו היו חתומות, לא הביעו רגש כלשהו. אך זה היה רגיל. הוא לא היה נראה בהכרה.
ההסבר לכך היה שזה היה רק גופו של הלורד. תוחלת החיים שלו הייתה במקום אחר לגמרי: כלואה בתוך כדור בדולח קטן, שהופקד בידיה של העוזרת הצעירה שלו. זה היה רעיון מטופש מאוד, במחשבה שנייה.
לא היה נעים כל כך בתוך כדור הבדולח. אופאל שמה אותו בתוך תרמיל שנשאה על גבה, והכדור קפץ בכל תנועה ותזוזה של אופאל.
הוא, הלורד, הישות החזקה בכל העולמות עד שיוכח אחרת, תקוע בתוך כדור בדולח מטופש, ומקפץ לו בחוסר שליטה! איזה חוסר כבוד! הוא רצה לצעוק, אבל לא היה בכוחו לעשות זאת. בכל זאת, הוא תקוע בתוך כדור, ללא צורה גשמית כלשהי. עשן סגול עד להודעה חדשה.
בין חריצי הרוכסן הוא יכל לראות את ביתו שלו באופק. היה חשוב שהכדור יינתן למריאן ממנו. הוא צריך את אמונה בו. וכדי להכיר את מריאן ולהבין מה היא רוצה, הוא היה צריך לבלות איתה ועם אופאל. סיוט.
הוא הקשיב לשיחתן כבר כמה שעות, והבין משהו. מריאן רוצה לחזור להיות ממשית. שייראו אותה. והוא ידע מה לעשות כדי שזה יקרה. הוא גם ידע איך להשתמש בזה לטובתו.
הוא קיווה שמריאן לא תפחד בפעם הראשונה שתראה אותו. מראהו החיצוני הרחיק אנשים בעבר.
אפילו שכנראה קשה לפחד ממישהו שכל חייו תלויים עכשיו בילדה בת ארבע עשרה.
* * *
"אני כאן, יקירתי." הנרי נכנס לביתו. הוא קיווה שאליס לא תשאל מאיפה חזר. הוא לא יוכל להמציא שקר מספיק אמין במהירות.
לא נשמעה תשובה.
"אליס?" שאל שוב הנרי בדאגה מזויפת.
שום קול לא נשמע. הנרי חייך. "לפחות לא אצטרך לדאוג לאדם נוסף לבינתיים."
מה שהוא לא ידע, זה שאשתו יצאה לפני מספר שעות מביתה כדי להציל את האויבת הגדולה ביותר של אדונו. אחותה הקטנה.
* * *
מריאן הביטה על אופאל מאחור. אופאל הלכה ממש מהר, כמעט רצה לעבר טירה כלשהי שניצבה ממולן. הטירה הייתה נראית כמו שטירות מתוארות באגדות וסיפורי ילדים, עם מגדלים, גשרים וגגות מפוארים. אך היא הייתה כולה שחורה עם עיטורים בצבע אדום-דם. היא נראתה מאיימת, מסתירה סוד אפל כלשהו, אבל אופאל נראתה נלהבת במיוחד.
מריאן קיבלה את התשובה לאחר כמה שניות. "אנשים!" קראה אופאל. "יש כאן אנשים!"
זו הייתה סיבה מספקת כדי להיכנס למקום המפחיד הזה. מריאן הלכה אחרי אופאל לעבר הטירה.
השער היה גדול מאוד, כמעט כפול בגובהו ובגודלו משתי הבנות. מריאן נשארה כמה זמן מול השער, מתפעלת מיופיו, עד שאופאל קראה לה. היא ניערה את מבטה והמשיכה להתקדם.
אחרי כמה מסדרונות ארוכים ומקושטים להחריד, הן הגיעו לאולם הכניסה. מה שראו גרם להן לצעוד צעד אחד אחורה.
על כיסא גבוה ומפואר, מעוטר בצבע זהב ובשחור בגווני האפלה, ישב אדם שלא הכירו. לאיש היה שיער לבן וארוך, דקיק וחלק. עורו היה לבן כסיד, ועיניו היו אדומות. הוא לבש לגופו ברדס שחור, שכובעו הוסט וחשף את פניו המחייכות. החיוך היה מלחיץ במקצת, לא אמיתי.
מריאן ניסתה להיראות אמיצה, אך כשלה בכך. "מי אתה?"
"לצערי, לא תקבלי תשובה ברורה, כי אין לי כינוי ברור." קולו של האיש הדהד בחלל החדר. "אך תוכלי לקרוא לי 'הלורד'."
עיניו האדומות ננעצו במריאן, כאילו אומרות לה לשתוק. היא הנהנה, בתנועה כמעט בלתי מורגשת, וניסתה להיראות כמה שיותר נינוחה. אסור שתפגין פחד.
"יש לי מתנה בשבילך, מריאן," הוסיף הלורד בעודו מחפש משהו מאחורי כיסאו. קולו היה שלוו, כלל לא תואם את המבט ששלח אליה לפני שניות ספורות.
מריאן העדיפה לא לשאול אותו איך הוא ידע את שמה. היא ידעה שלא תרצה לשמוע את התשובות.
הלורד לבסוף מצא את מה שחיפש. הוא הוציא כדור בדולח קטן, שלפי הסימנים שעליו היה בו משהו בצבע סגול כחלחל.
"זה בשבילך," הוא חייך.
YOU ARE READING
אור סגול כחלחל
Fantasy* לשעבר 'מריאן' * מריאן היא נערה רגילה. עד כמה שאפשר לקרוא לחייה "רגילים". ביום אחד, היא גילתה שאחותה הגדולה, שברחה מהבית לפני יותר מעשור, חוגגת את חתונתה. ועוד יותר מזה, שאחותה הגדולה מתכננת רצח. הרצח של מריאן. ובאותו יום, אחותה מממשת את תוכניתה...
