אור סגול כחלחל

פרק 4

הערה חשובה: מי שרגיש לתאורי מוות - עדיף שלא ייקרא את הפרק הזה.

מריאן צרחה מפחד. לא מכאב. בהתחלה ההכשה רק צרבה מעט, והיא נרגעה. 'יכול להיות שבסוף אהיה בסדר.'

טעות. כאב חזק יותר משאי פעם יכלה לדמיין לעצמה פילח את מקום הנשיכה הצורבת והחל להתפשט באיטיות מחליאה בגופה. קשיי הנשימה שהתחילו בעקבות הפחד התגברו כשקנה הנשימה שלה נחסם.

'זהו, אני הולכת למות,' חשבה בליבה בייאוש בעודה נאנקת מכאב. 'רק שזה יגיע מהר בבקשה.'

מריאן הייתה ידועה בהגזמותיה הבלתי פוסקות. אבל בפעם הראשונה, כשזה הגיע למצב של סכנה ממשית, היא אמרה את האמת לאמיתה. היא הלכה למות.

הנחשים האחרים החלו להתקרב, רואים שכבר אין להם סיבה לדאגה. הפולשת המסוכנת שארבה להם כבר כמעט מתמוטטת. אפשר להמשיך לתקוף.

שיני הארס המכוסות בדם התנוססו מעליה, נכונות להיסגר על בשרה ולשים קץ לכאב.

'אולי ככה עדיף,' הרהרה מריאן, בעוד היא קולטת שרוב גופה שותק לגמרי ושליבה פועם באיטיות מחליאה. "כבר אין לאן לברוח," היא אמרה בקול חלוש ועצמה את עיניה.

גופה רפה. ליבה דמם.

* * *

נשמה בודדה ריחפה לה בין האנשים שמסביבה. היא הלכה להלווייתה.

הטקס נקבע לשעה שתיים בצהריים. השעה עכשיו הייתה אחת. היא הייתה צריכה למהר.

לבסוף היא הגיעה למיקום המדויק. הוריה ישבו בין העצים, בוכים חרישית.

היא ישבה לידם, מלטפת את ראשם. הם לא חשבו זאת ליותר מהרוח הקלה, אך היא ידעה שזאת היא שם, יושבת עם הוריה ומנחמת אותם על מותה.

היא ישבה שם, לא יודעת כמה זמן, עד שלבסוף עזבה. השעה הייתה מאוחרת יותר, ונראו כוכבים בשמיים. היא התרחקה באיטיות, מעיפה מבטים לאחור.

היא ראתה את נלי, חברתה הטובה, מביטה בהם. נלי ניגבה דמעה סוררת מלחיה, ועיניה נראו אדומות. ליבה של מריאן נשבר בקרבה כשראתה אותה כך.

היא נאנחה בעצב. זו כנראה הייתה הפעם הראשונה שמישהו הביע רגש אמיתי וחזק בקשר אליה, הנערה הדחויה, המסכנה שאף אחד לא מביט בה אפילו. היא רצתה רק להגיד לכל מי שכאן משהו, אפילו "שלום" היה יכול להספיק, רק שתוכל להיפרד. אבל היא תצטרך שישמעו אותה וייראו אותה בשביל שתוכל לעשות משהו. הבעיה הזו תמיד הייתה קיימת אצל מריאן בחייה, אבל לא במובן המילולי. זו הייתה בעיה.

"קדימה, מריאן," היא אמרה, מנגבת את עיניה ונרגעת מהמחשבה שאף אחד לא שומע אותה. זה היה עלול להיות מביך. "בואי נלך לחפש מישהו שיוכל לתקן את הבעיה הזו! אבל בשביל זה הוא יהיה חייב לראות אותנו ולשמוע אותנו, ובשביל זה הוא יהיה חייב להיות רוח כמונו או קוסם מוזר, ואין בעולם הזה קסם אז הוא חייב להיות רוח, אבל אז הוא כנראה גם יעבור דרכנו, או שבעולם הרוחות הזה זה בדיוק כמו במקום עם האנשים החיים וכולם יכולים לגעת אחד בשני, אבל אז, ממה יהיו עשויים החפצים? הרי חפצים לא יכולים למות..."

היא יכלה להמשיך ככה לתמיד, אבל העדיפה פשוט לפתור את הבעיה.

"קדימה, מריאן," היא אמרה לעצמה שוב. "בואי נלך לפתור את הבעיה המוזרה! והפעם בלי הרהורים מוזרים."

* * *

מריאן הייתה מדוכדכת. כמה זמן לוקח למצוא קוסם שלא קיים? טוב, כנראה שהרבה, כי הוא לא ממש קיים, אבל עכשיו כשהיא רוח, מי יודע? אולי היא יכולה להרוג, לעוף, לעשות מה שהיא רוצה, אפילו לעבור דרך כדור הארץ. היא הכניסה בראשה צחוק מתוח, כזה שמעיד על טירוף. באותו זמן היא לא יכלה לצחוק פיזית, בגלל סערת הרגשות ששררה בה. לבינתיים היא יכלה להביע את דעותיה רק דרך נימות קולה בזמן שקשקשה.

היא ראתה ארנב קטן מקפץ. אולי אליס הייתה אוהבת אותו ועוקבת אחריו, כמו אליס בארץ הפלאות. אליס אהבה את אליס. מריאן החליטה לנסות לתפוס אותו ולמנוע ממנו להמשיך ללכת. מיליוני בנות בטח כבר עקבו אחריו. הוא רק יביא אכזבה.

היא טפחה על ברכיה וניסתה לקרוא לו, למרות שכל מה שיצא מפיה היה אנחה קטנה וחלושה. לא נראה שזה הפריע לארנב יותר מדי, והוא קפץ עליה בשמחה.

הארנב המסכן בהה בידיים השקופות שראה מולו, אלו שלפני כמה שניות אפילו לא הצליחו להיאחז בו. הוא הביט בעיניה של מריאן בהבעת אימה עמוקה וברח.

מריאן פלטה יבבה חרישית. כל חייה היא הייתה מנודה, אבל אז זה לא הפריע לה. כשאפילו לאחר המוות כולם מפחדים ומתרחקים, זה כבר שבר אותה.

בסוף היא מצאה בתוכה את המילים. היא לא תמשיך למלמל שוב ושוב ותשקע בתוך הטירוף. היא תישאר ותשמור על שפיותה. עד כמה שאפשר לעשות זו במצב שנמצאה בו.

אבל מאיפה היא יכולה להתחיל לחפש את מי שיעזור לה? הוא – או היא – יכולים להיות בכל ארץ ומדינה בעולם, בכל חור אפשרי שקיים בכדור הכחול שלהם. ולפי מה שהיא ידעה על מצבה עד עכשיו, שזה לא הרבה בכלל, היא לא ממש יכולה לחשוב לאיפה היא רוצה ללכת והיא תגיע לשם. וגם זה לא יוכל לעזור לה, אלא אם כן היא תדע איפה לחפש.

צעקה נשמעה מרחוק ונחלשה בפתאומיות. מריאן הרגישה שזה חשוב. כמו הארנב, אנשים בטח כבר עקבו אחרי קולות מסוג זה וראו שזה רק אבא שלהם שנתקל בלגו של האחים הקטנים. אבל זה הרגיש חזק יותר. עמוק יותר.

היא נשאה את עיניה אל עבר האופק. "אני צריכה ללכת קדימה."

במחשבה שנייה, זה אוליי היה דרמטי מידי.