אור סגול כחלחל

פרק 18

"מריאן!" אליס קראה ורצה אל אחותה, שעמדה מול אחותה, כשפניה המופתעות של מריאן מתכסות בהבעה קודרת. "תקשיבי לי רגע. אני לא יודעת למה את פה, אבל את חייבת להקשיב לי. אני באמת רוצה שתדעי שכל מה שקרה... לאן את הולכת?"

מריאן הסתובבה על עקבותיה ופנתה ללכת. היא לא יכולה להישאר ליד אליס עוד שניה אחת, אחרת לא תוכל לשלוט במעשיה. והיא באמת מעדיפה שלא להרוג שוב אף אחד.

"תקשיבי לי!" צעקה אליס ומיהרה לכיוון מריאן. היא תפסה בידה ומנעה ממנה ללכת. כמה אנשים מהמסעדה הקרובה הסתכלו על השתיים.

מריאן כבר לא נכנעה לאליס. היא משכה את אחותה הגדולה אליה ועטפה אותה בחיבוק חם.

אליס חייכה, וחיבקה את מריאן בחזרה. "אני כל כך התגעגעתי. אב אני חייבת לומר לך משהו..."

עיניה של אליס נפערו בהבעה נבגדת ובעתה התפשטה על פניה. היא השפילה את עיניה.

מריאן אחזה חזק בסכין מטבח שהייתה תקועה כמעט עד סופה במיקום ליבה של אליס.

"את רצחת אותי. וזה מה שמשנה לי כרגע."

מריאן שלפה את הסכין. היא שמטה את גופתה של אליס וסובבה אליה את גבה. היא העדיפה שלא לצפות ברגעיה האחרונים של אחותה.

אחרי כמה צעדים וזעקות של אנשים מן המסעדה, מריאן קלטה את גודל המעשה שעשתה. עיניה התרחבו והתמלאו בדמעות של זעם עצמי.

היא החניקה את זעקתה וברחה בריצה מן המקום ההומה. היא חייבת לברוח מהמקום הזה, ולעולם לא לחזור. היא לא יכולה לשאת את המחשבה על כך אפילו עוד שניה אחת.

בתקווה להימלט היא אחדה בכדור הבדולח ושידרה את מחשבתה בחוזקה. כעבור שניות היא הופיעה מול אופאל, שרצה אליה ותמכה בה מליפול.

אופאל החלה לשאול מה קרה, אך מריאן קטעה אותה. הדמעות עוד מילאו את פניה, אך קולה היה קשוח וקר.

"בואי נלך."

* * *

הקריסטל הסגול נצנץ באור החלש בגוונים מדהימים. הלורד כיוון את הקריסטל עד שחשף את השתקפותו של הלורד.

הלורד ליטף את הקצוות המשוננים, עבר באצבעו על פאות הקריסטל. הוא מצמץ בעיניו, מנסה למחוק את ההשפעה העצומה שהייתה לצבען.

אדומות.

הוא נזכר ברגע שבו שינו עיניו את צבען. הוא היה אז רק בן עשר, אך הזיכרון נחרט במוחו ולא עזב גם עכשיו. 'רק תעתוע של האור,' אמרה לעצמה אימו שוב ושוב, אך עיניו, שהיו אז חומות, סירבו לחזור לקדמותן.

'זה לא הגיוני,' אביו התנשף כשיצא מחדר עבודתו. "אתה מבין מה זה אומר, ילד קטן ומסכן שלי?'

הילד הצעיר הניד את ראשו והפנה אל אימו מבט שואל.

כן, הלורד לא ידע מהן ההשלכות אז, ובאמת היה עדיף שלא להטיל אחריות כזו גדולה על כתפיו של ילד קטן. אבל בסופו של כל שקר מגיעה האמת.

* * *

אופאל משכה בתלתליה הקופצניים וניסתה לחשוב. חברתה הולכת לידה, זעופת פנים ולא מסכימה לדבר. איך אפשר לעזור לאדם שלא מסכים לדבר עם אף אחד ולהגיד מה קרה?

היא ליפפה שוב את הסרט השחור הקשור סביב ידה מסביב לאצבעה. היא דאגה, אבל היא לא ידעה מה לעשות.

כל מה שמריאן הסכימה לומר היה מילה אחת, שאופאל לא הבינה את משמעותה. "אליס". אולי זה היה שמה של אחותה הגדולה? מריאן לא אהבה לדבר על אחותה הרבה, אבל כשאופאל עברה על זיכרונותיה היא הבינה שהיא אפילו לא יודעת את שמה.

אופאל שמה לב פתאום לכתם אדום על אצבעה של מריאן. היא ניגשה אליה ושברה את השתיקה.

"את בסדר?" שאלה אותה אופאל, בעוד היא מחזיקה באצבעה של מריאן. "נפצעת?"

"לא," אמרה מריאן. ואז קרסה לרצפה והחלה לבכות בשקט.

אופאל כרעה את מריאן ואחדה בידה. "אולי תוכלי להסביר לי מה קרה?"

מריאן משכה בידה שלה בכוח ושחררה אותה מאחיזתה של אופאל הנדהמת. "תתעלמי," היא צעקה אליה. "פשוט תתעלמי ותתנהגי כאילו זה לא קרה!"

"למה זה כל כך נורא לשתף מישהו?" אופאל קראה בכעס. "אם תשמרי הכול אצלך את תישברי!"

"תפסיקי," מריאן לחשה, קוברת את ראשה בין ידיה. "אני צריכה להיות לבד."

אופאל קמה בפנים מודאגות ועצובות. אחר כמה דקות היא הפנתה את גבה והקשיבה ליפחותיה העדינות של מריאן מאחוריה.

--------------------------------------

אשמח אם תגידו לי מה לשפר!