אופאל ומריאן הלכו בין העצים שהיו מפוזרים על האדמה הירוקה מלאת הדשא. מריאן עדיין לא הבינה את ההיגיון שבהימצא עצים בעולם המקביל והמשונה שבו היא חיה-לא-חיה כרגע, אבל זה לא מה ששינה לה.
"נחתי מספיק?" היא התלוננה באוזני אופאל כשהשנייה החזיקה את התרמיל שבו היה כלוא הכדור. "משעמם לי. והתרחקנו מספיק כדי שלא אתקל באליס שוב. ומשעמם לי. כבר אמרתי את זה?"
"כן," אמרה אופאל, לא מורידה את החיוך מפניה, למרות שהפך למאולץ במקצת עם הזמן. "אבל זה לא חוזר אלייך." היא הרחיקה את התיק.
"אבל משעמם לי."
"אז בואי נפיג את השעמום המאוד-מוסבר הזה בהליכה ובדיבורים חסרי משמעות!"
"איפה מצאת את התרמיל הזה בכלל?" שאלה אותה מריאן, אחרי שהבינה שלא תוכל להיחלץ כרגע מהמצב שבו היא נמצאה.
"אני לא זוכרת... אולי לקחתי אותו איתי ברגע שבין החיים למוות, משהו כזה?" האמת שהלורד נתן לה אותו כדי להחביא את הכדור בשלבים הראשונים של תוכניתו, אבל היא כבר הבינה שלא תוכל להגיד זאת למריאן.
מריאן התיישבה מתחת לאחד העצים שהיו בסביבה. היא טפחת על האדמה לידה כדי לסמן לאופאל לשבת.
אופאל התיישבה. "אני לא יודעת מה רצית להגיד עכשיו, אבל תודי שאנחנו נראות די מגוחכות כשאנחנו הולכות ביער, שתינו מתות, ואת מנסה להשיג ממני כדור קסום."
"כן, זה מאוד מוזר," הודתה מריאן. "ומה משרציתי להגיד קצת מתקשר לכך."
מריאן שלחה את ידיה אל שערה והתירה את קשרי הסרטים השחורים שהחזיקו את שערה. היא כרכה סרט אחד סביב פרק כף ידה הימנית, והושיטה את הסרט השני לאופאל.
"אלו המקבילה לצמידי חברות," אמרה מריאן במבוכה. "מצטערת שזה יצא כל כך מוזר, אבל זה מה יש."
"לא, זה... זה ממש נחמד מצידך." אופאל חשבה שזהו השיא של משימתה. היא עוזרת ללורד במטרה לחסל את מריאן פעם נוספת! ועכשיו, היא חברה שלה בצורה הכי מוכחת שאפשר! אופאל כבר לא ידעה אם זה יכול להתפתח למקרים יותר מוזרים.
"טוב, אז..." מריאן הרגישה צורך דחוף להתנער מנושא השיחה הנוכחי. "אני יכולה לקחת את הכדור? משעמם לי, ושום דבר לא ישנה את זה."
אופאל קמה ומסרה את התרמיל בזריקה אל מריאן. "רק תזכרי לא למות שוב!
* * *
אליס הלכה במהירות. היא קיוותה שמריאן לא התרחקה יותר מדי, וכך יהיו יותר סיכויים שתמצא אותה. למרות שאליס הבינה שמריאן תנקום בה בצורה מסוכנת, היא רצתה להסביר לה למה כל מה שעשתה חייב להישכח.
למרות שבקושי היה לה סיכוי להישאר בחיים. למה שמריאן תקשיב לה, אחרי שמתה בגללה?
אבל אליס הייתה חייבת לקוות לטוב. אדם שצפה לרע מעולם לא הצליח במשימתו, לא משנה מה הייתה.
המזוודה עם הציוד הייתה כבדה מהרגיל, והמחשבה פשוט להניח אותה ולעזוב עברה בראשה של אליס לא מעט. אבל היא לא אמורה לתת למחשבות שלה להסיח את דעתה! היא חייבת לחפש כל דבר יוצא דופן שהיא רואה, כל נצנוץ, כל ילדה שנראית כמו מריאן.
המנורות הסיחו את דעתה. בזווית העיין, כל האורות נראו אותו הדבר, וכל כמה דקות אליס העיפה מבט לעברן. גם הרבה ילדות קטנות הזכירו את מריאן, וקיפצו ליד גני השעשועים עם הקוקיות המתנפנפות.
רגליה התעייפו. היא רצתה לעצור, אבל הזכירה לעצמה שאין לה רק מטרה אחת, אלא שתיים. הנרי עוקב אחריה, והיא צריכה לזוז כמה שיותר מהר.
איזו מזוודה כבדה. למה היא לא יכלה לקחת אחת קטנה וקלה?
אליס סילקה את המחשבה מראשה. היא הניחה את המזוודה ועצרה במקומה לכמה רגעים כדי להסדיר את נשימתה. מה הפלא שהיה לה קשה, היא אף פעם לא עשת הליכות של יותר מקילומטר.
עוד ילדה הופיעה ליד אליס, ואליס שוב טעתה וחשבה על מריאן. אך אחרי כמה רגעים הסתובבה בשנית.
אותה השמלה התכולה עם מלמלת השמנת. אותו השיער הבלונדיני, אך בלי הסרטים. אותן העיניים הכחולות, הסוקרות. ואותו הכדור המוזר, שהפיץ אור סגול-כחלחל סביב פניה.
עיניה של מריאן קלטו את אחותה, והסתובבו אליה בפליאה.
'זו היא.'
YOU ARE READING
אור סגול כחלחל
Fantasy* לשעבר 'מריאן' * מריאן היא נערה רגילה. עד כמה שאפשר לקרוא לחייה "רגילים". ביום אחד, היא גילתה שאחותה הגדולה, שברחה מהבית לפני יותר מעשור, חוגגת את חתונתה. ועוד יותר מזה, שאחותה הגדולה מתכננת רצח. הרצח של מריאן. ובאותו יום, אחותה מממשת את תוכניתה...
