אור סגול כחלחל

פרק 6

"הצגה יפה, קטנה שלי."

יד מקומטת הופיעה מהצללים וליטפה את שערותיה של מי שישבה לידו.

על פניה של הדמות היושבת ניכרו סימני גאווה. "תודה לך, אדוני הלורד."

"עכשיו עליי לבקש ממך רק טובה קטנה."

הדמות לטשה בו את עיניה המעריצות. "כן, לורד?"

"אני צריך אותה." הוא הצביע על דמות כלשהי שהופיעה בגביש הקריסטל הענק על הקיר שמולו. הדמות נראתה מחפשת מקום כלשהו בעיניה, וחברתה שעמדה לידה נראתה מבולבלת. "עכשיו."

* * *

אופאל דילגה בעליצות על יד מריאן. "אני כל כך שמחה שיש לי חברה אמיתית!" היא קראה בהתרגשות יתרה. "אף פעם לא הייתה לי נפש תאומה, ואני באמת כל כך מאושרת עכשיו!"

מריאן נשארה אדישה. היא התרגלה להתפרצויות כאלו מצד אופאל, אחרי כמעט יום שלם שבילתה במחציתה. מריאן התפלאה שמישהו הצליח לחיות לידה את כל חייו ולא גמר בסוף רע.

"בת כמה את?" שאלה אופאל.

'הנה חזרנו לסבב השאלות,' מריאן חשבה בליבה. זו כבר הייתה הפעם השלישית שאופאל ניסתה לדעת עליה יותר, והפעם היא לא תצליח להתחמק בקלות כזו.

"מהו שם המשפחה שלך?" שאלה אופאל. "איך קוראים להורים שלך? איפה את גרה – אה, גרת? קדימה, מריאן, אני מחכה לתשובות."

"אני בת שבע עשרה – וכך אישאר לנצח, את שם משפחתי אני לא זוכרת, גם את שמות הוריי זכרוני שמט, ובנוגע למיקום ביתי – אני רק יודעת שהוא קרוב לכאן."

"תשובות – לא מספקות," נאנחה אופאל. "אבל שפה – מעל ומעבר. ממי למדת את כל זה?"

"בית הספר ושיעורי שפה מאמא שלי."

"אוקיי."

בפעם הראשונה מאז הרגע שבו מריאן פגשה אותה, אופאל שתקה.

"לכל אדם שהפך לרוח יש בעיה נפשית לא פתורה," שברה מריאן את השתיקה, אף שזה היה נוח מאוד. "משהו שהוא מרגיש צורך לתקן אותו. מה את רצית לפתור?"

"אני עצמי," מיררה אופאל, תוך שהיא משנה לגמרי את מצב רוחה השמח והעליז לקודר ומריר. "אני עצמי הייתי הבעיה. לא ידעתי מה לא בסדר, אף שידעתי שיש משהו. אבל אני אחת שחייבת עזרה בהכול, אחריי חיים שלמים עם משרתים שמתרוצצים סביבי. אני לא יכולה לעשות שום דבר, אפילו הקטן ביותר, לבדי."

"תגידי, את תמיד כזו הפכפכה?" שאלה מריאן בפתאומיות. היא הרגישה צורך מסוים להפסיק את השיחה, וזאת רק מפני שהיה לה כל כך קל להקשיב לעצב ולכאב של נערה מסכנה זו.

"מה?" אופאל הרימה את ראשה.

"את תמיד מחליפה את מצבי הרוח שלך; מרגוע לעצבני, מעצוב לשמח, ממאושר למריר. את אף פעם לא החלטית, אבל כשעת עושה משהו, את עושה אותו בגדול. אבל באמת, את יכולה לפחות להגיד לי למה? מהרגע שפגשתי אותך החלפת את רגשותייך באחרים במהירות כה רבה, שבכלל לא ידעתי מה חלף בראשך. אני חייבת הסבר."

"אני לא יודעת," התייפחה אופאל בשנית. "אף פעם לא הייתי כזאת. אני מרגיש שאני שרויה בסערת רגשות עצומה, שבה עורכים הגרלה איזה רגש יתבלט עכשיו. כאילו כל פעם רגש אחר תופס את מקומו של הקודם וצועק בראשי: 'עכשיו תורי!' מה אני יכולה לעשות?"

"אולי זה קשור למצב שבו את נמצאת," ניסתה מריאן לחשוב בהגיוניות. "את מתה, לא זוכרת כמעט דבר מחייך, ונמצאת עם מישהי שמנסה להרגיע אותך אבל כנראה רק מלחיצה. אלו כל המרכיבים שדרושים לשיקוי הטירוף המיוחד לבנות ששמן אופאל."

אופאל חייכה קלות. מעט מן הסומק העדין, הוורוד, שהופיע על פניה של אופאל בשעת שמחה, חזר אליה באיטיות. "אולי את צודקת בנוגע לכל הסעיפים. אבל לא, לא נראה לי שהם קשורים לכל העובדות האלו."

מריאן נרגעה קצת, אבל עדיין לא מצאה את התשובה לתהיותיה התכופות. אלו בכלל לא היו קשורות לאופאל.

"על מה את חושבת?" שאלה אופאל, כמעט לעצמה. "את נראית מוזר."

אם יש משהו שאופאל הבינה בו, זה מראה. ומריאן נראתה חיוורת מן הרגיל ודי לחוצה.

מריאן קפצה. "לא משהו שצריך להדאיג אותך."

"אבל נראה שזה דווקא כן מדאיג אותך," ציינה אופאל. "ואני רוצה לעזור לך ככל האפשר.

* * *

בנשמה ההיא יש משהו מיוחד, והלורד ידע זאת.

הוא יהיה חייב להשיג אותה, לא משנה מה. היא חשובה מאוד.

'כל כך יפה ועדינה,' הוא חשב לעצמו. 'אך תעשה הכול כדי להציל את עצמה. כזאת אני צריך."

הא סובב את כדור הבדולח שבידיו. "לפחות הוא לא מנסה לחזות את העתיד," הוא אמר בקול. "הוא משמש לדבר הרבה יותר חשוב."

קולו של הלורד, שלא נשמע כמעט ומעולם בחלל כלשהו מלבד לחלל ראשו, הדהד בחדר המהודר והגדול. קולו היה מפחיד, כזה שיכולת לשמוע רק לחישה וכבר היית בורח. כמו עורב חלוש שמתכנן נקמה אכזרית.

הלורד הרהר בתוכניתו. הוא קיווה שהיא תצליח. לא, הוא לא קיווה. היא ידע.

"קדימה, בואי, ילדה קטנה," הוא לחש בסיפוק-מה. "יש לי פיתיון נחמד בשבילך."