"מה יש לך?" אופאל ישבה לצד מריאן המתנשפת, שניות אחדות אחרי שחזרה, עם שעון מחוגים ידני בצבע לבן. "עד כמה שאני מכירה אותך, לא היית מטורפת שעונים לפני שמתת."
מריאן קמה מהאדמה וענדה את השעון סביב פרק כף ידה. "זה חשוב לשמור על תחושת זמן. את לא יודעת מה זה יכול לעשות לנו." היא חייכה. "ואמנם אין לנו מטרות כרגע, אבל נוכל לעשות כיף בלי לאבד את השפיות שלנו או משהו!" היא צחקה צחוק מתוח.
"מריאן, אני יודעת שמשהו לא בסדר. בבקשה, קשה לי לראות אותך ככה." אופאל קמה גם היא.
מריאן חייכה, אבל דמעות החלו לזרום מעיניה באי שליטה. "המקום הזה הורס לי את הרגשות ומגביר אותם פי כמה. ואני לא רוצה להתפרץ פתאום במפל של רגשות. אז אף אחד לא יכריח אותי לדבר!" עכשיו קולה נשבר.
"זו לא אשמתי שאני לא רוצה להשתגע. המקום הזה מוזר מדי. חייתי כל חיי בשגרה שלא תיאמן, ופתאום עובר שבוע או יותר – הנה, ידעתי שלא תהיה לי תחושת זמן! – כל החיים שלי מתהפכים להם. בלי שאסכים. אלה החיים שלי! למה אין לי שליטה עליהם?"
אופאל חיבקה את מריאן. חיבוק מהוסס, מחושב. אבל חיבוק.
* * *
מאיה שיחקה בצמיד הקריסטל שלה בעצבנות. שיערה הארוך והאדמוני כיסה את פניה כמעט לגמרי, ועיניה הירוקות ננעצו במראה אשר נשקף מהצמיד.
היא ראתה כל רגע מנקודת מבטו של הכדור. אמנם כרגע ראתה את התיק, אבל במפתיע, היו בו חורים אחדים שאפשרו לה לראות את המתרחש. היא חשבה שחברתה יודעת לשמור על הדברים שלה קצת יותר טוב.
או שזה היה בכוונה. היא לא יכולה לדעת.
מה שראתה עורר בה כעס. איך אופאל יכולה לנטוש ככה את המשימה שלה? היא לא אמורה להתחבר עם הילדה הזו, מה שלא יהיה. מטרתה היא להרוג אותה! טוב, לא אישית. אבל היא עוד תתנגד למשימתה אם תתחבר אל הקורבן יותר מדי.
וזו בכלל לא הייתה הסיבה היחידה שבגללה כעסה.
היא אמנם לא הייתה החברה המושלמת, אבל היא קיוותה שאופאל תזכור את הבטחתן. ותקיים אותה.
"אנחנו לעולם נהיה חברות. לא ננטוש אחת את השנייה. וכמובן שלא נחליף את האחרת."
"את מסכימה עם זה?" שאלה.
"כמובן." השנייה חייכה.
הן לחצו ידיים וחייכו זו אל זו.
* * *
"מריאן, אני חייבת לספר לך משהו." אליס ישבה על ארגז בביתם הישן. ילדה בת אחד-עשרה, שיערה הקצר והבהיר כמעט ולגמרי מכסה את פניה. מולה, ילדה קטנה בת שש עיני תכלת ושיער ארוך וגלי, קצר כהה יותר, מביטה בה בבלבול.
"למה את מתכוונת?" מריאן שאלה והטתה את ראשה הצידה בשאלה ילדותית.
"אני יודעת מה עשית."
ארבע המילים חתכו את האוויר בחדות. מריאן נדרכה והתקדמה. "את לא."
"מריאן, אל תנסי להסתיר. אני יודעת טוב מאוד."
דמעות שקטות זלגו מעיניה של מריאן. "לא רציתי שתעזבי. אמרת לי שתברחי מהבית. אבל רציתי אותך."
אליס קמה גם היא. "וזו הדרך שבחרת, מריאן? לפגוע?" הכעס ניכר בקולה.
הבכי של מריאן התחזק. "בבקשה אל תעשי לי כלום. אני רק רוצה את אחותי!"
צעקתה של מריאן הייתה הדבר האחרון שאליס שמעה ממנה.
הנקמה. היום ההוא.
* * *
"מריאן, אני חייבת לספר לך משהו." אופאל עמדה מול מריאן בהיסוס.
המשפט המוכר גרם למריאן להידרך. "מה?" שאלה בקול קר.
"כדור הבדולח הזה," אמרה אופאל. "את חייבת להפסיק להשתמש בו."
"למה?"
אופאל נשמה נשימה עמוקה. "נכון כל פעם אחרי שאת חוזרת את מרגישה חלשה?" היא לא חיכתה לתשובה וכבר המשיכה. "הכדור הזה אוגר בתוכו את כל הכוחות שאיבדת. והם לא נעלמים. הם הולכים ללורד."
לקח למריאן כמה שניות לזהות את השם. "הלורד... זה שנתן לי את הכדור, כן?"
אופאל הנהנה.
"למה שירצה את הכוחות שלי?" מריאן אמנם לא ידעה את התשובה, אבל היא כבר הרגישה שזה לא הולך לכיוון טוב במיוחד. "רגע... מה יקרה אם הוא יישאב את כל הכוחות שלי?"
היא כבר ניחשה את התשובה, אבל עדיין היה כואב לשמוע אותה.
"את תתפוגגי. לא תהייה יותר את, מריאן."
השנייה נרתעה. "לא תהייה יותר אני? את מתכוונת שלא אהיה קיימת?"
רגע.
"זה אפשרי בכלל למות פעמיים?!"
YOU ARE READING
אור סגול כחלחל
Fantasy* לשעבר 'מריאן' * מריאן היא נערה רגילה. עד כמה שאפשר לקרוא לחייה "רגילים". ביום אחד, היא גילתה שאחותה הגדולה, שברחה מהבית לפני יותר מעשור, חוגגת את חתונתה. ועוד יותר מזה, שאחותה הגדולה מתכננת רצח. הרצח של מריאן. ובאותו יום, אחותה מממשת את תוכניתה...
