אור סגול כחלחל

פרק 14

"טוב," אמרה מריאן כדי לשבור את השתיקה. "אנחנו לא צריכות לעשות משהו עכשיו?"

אופאל נראתה מבולבלת. "בטוח שיש משהו, אבל מה?"

אופאל לא קיבלה תשובה לשאלה הזו.

"נראה שאין לנו שום דבר דחוף לעכשיו," אמרה מריאן. "אולי חוץ מלנקות קצת את המקום הזה, שמשום מה נראה לי מוכר. ובגלל שהנוף נראה כאן אותו הדבר כמו ב'עולם הרגיל'," היא עשתה מירכאות באצבעותיה, "כנראה שביקרתי כאן פעם."

"את לא חושבת שכדאי לך לבלות קצת?" אמרה אופאל בספק-מה. "אחרי כל המתח שהיה פה קודם?"

מריאן נעצה בה מבט. "תני לי עצה אחת איך ליהנות במקום השומם הזה."

"אולי תשתמשי בכדור הבדולח שהלורד נתן לך?" הציעה אופאל בחיוך מוזר, דורש. "הייתי רוצה שתיקחי גם אותי איתך, אבל בהתחשב בכך שכשהיית לבד התעלפת מעייפות, עדיף שלא אכביד עלייך."

"נראה לי שאנסה," השיבה לה מריאן. "אבל מה איתך, אופאל? את לא תשתעממי פה לבד?"

"אני אמצא דרך להעסיק את עצמי בזמן שלא תהיי פה, אל תדאגי." היא ראתה את המבט הספקני על פניה של מריאן והוסיפה, "באמת."

"הבנתי." מריאן שלחה אל אופאל חיוך קטן, ותוך כמה שניות נעלמה כשכדור הבדולח בידיה.

* * *

מריאן שמעה את רעש האנשים מסביבה ופקחה את עיניה. הפעם היא נמצאה על המדרכה, למרבה המזל, אבל עכשיו נזכרה למה המקום היה נראה לה מוכר כל כך.

היא הייתה במקום מגוריה. היו ברחוב אנשים שהסתכלו עליה במבטים חשדניים. הם בטח מכירים אותה, אז הם יודעים שהיא לא אמורה להיות כאן. היא הרי מתה. אסור שיראו אותה.

היא ברחה לאחר מן הרחובות הצדדיים בריצה. היא חיבקה את כדור הבדולח בידיה וגוננה עליו, בעוד הרוח שנוצרה מריצתה מעיפה את שיערה הבלונדיני הקשור בסרטים לאחור. שמלתה התנופפה, אך הפסיקה כשמריאן נעצרה למראה אחד הבתים.

זה היה הבית שלה שם. היא זיהתה אותו, אך בקושי. זיכרונות החלו להימלט מראשה לא מזמן.

היא עמדה מול ביתה דקות ארוכות. האם כדאי לה להיכנס? היא ידעה שאסור לה. אם הוריה יראו אותה, הם יחשבו את עצמת לסובלים משיגעון וגעגועים עזים. אבל היא לא יכולה פשוט לעבור על פניה של משפחתה ולהמשיך הלאה. היא פשוט לא הצליחה להעלות על דעתה לעשות דבר שכזה.

לבסוף סקרנותה ורגשותיה העזים גברו עליה. היא עברה דרך הדלת הצדדית והתחבאה מאחורי המדרגות שהובילו לחדרה ולחדר הוריה.

אביה ואימה ישבו זה לצד זו, זרוע האב חובקת את כתף האם. פניה של אימה היו אדומות ובהקו באור המנורה, רומזות על דמעות שהרטיבו את פניה. האם החזיקה בידה הימנית תמונה ממוסגרת. ידה החזיקה בתמונה בחוזקה, כאילו מפחדת שתיעלם ותתפוגג באוויר. זכוכית התמונה הייתה סדוקה.

שקט שרר בחדר הקטן, למעט יפחות בכיה של האם. מריאן לא זזה ממקומה, בקושי העזה לנשום ולו נשימה אחת מפחד להשמיע רעש שיסגיר את מיקומה.

"היא תחזור?" נשמעה לחישה קטנה מבין שפתיה של האם. אך היא ידעה את התשובה.

דמעות שקטות ירדו מעיניה של מריאן, מכסות את פניה וזולגות על צווארה. ראייתה התערפלה, והיא עצמה את עיניה בחוזקה והתכווצה ככדור במחבואה.

" זאת אני כאן," מריאן לחשה בשקט, מספיק חלש כדי לא לשמוע. "אני פה."

* * *

אליס הייתה עייפה. כבר הרבה זמן שלא נחה, וההליכה הממושכת רק הוסיפה לחוסר הרצון שלה להמשיך. היא הזכירה לעצמה את הסיבה שיצאה לחיפושה. היא לא תוכל לחיות עם האשמה על רצח אחותה, ובעתיד, אם תיזכר שיכלה לעשות משהו ולא עשתה, היא תשקע בדיכאון.

היא ראתה במרחק מה עיר נוספת. זו הייתה עיר מגוריה. אחרי כל זה, היא חזרה לשם. אבל למה? למה התחושה המוזרה הובילה אותה דווקא למקום שממנו הלכה עד עכשיו? היא לא הבינה זאת.

הבזק בצבע סגול כחלחל משך את תשומת ליבה. נערה בשמלת תכלת וסרטים שחורים על שיערה הבלונדיני הביטה סביבה והחזיקה בכדור הסגול המשונה שהיה בידיה.

מריאן.

מריאן רצה לאחד הרחובות הצדדיים שמצאה. אליס רדפה אחריה. "חכי!" היא קראה.

אבל מריאן רצה מהר מדי, ותוך דקות אחדות אליס איבדה אותה. אליס התנשפה במהירות ואחזה במותנה.

היא פספסה את ההזדמנות שלה.

היא ישבה על ספסל שנח בקרבה אליה וערסלה את ראשה בידיה. היא חייבת להאמין שתבוא אליה הזדמנות שנייה.