כמו בכל בוקר התבוננתי מספר דקות בהארי שישן שינה עמוקה, הוא היה יפהיפה ושליו. רציתי ללטף את פניו, לנשק אותו, אבל לא רציתי להפריע לשינתו השלווה. הוא היפנט אותי עד כדי כך שכמעט שכחתי שבראן נמצא איתנו באותו בית, נזכרתי בזה כששמעתי כלי מהמטבח. עצמתי את עיניי בתסכול ולא הצלחתי להבין מה לעזעזל עבר בראשי אתמול כשהסכמתי שיישאר.
קמתי מהמיטה ולבשתי את הכפכפים שלי, יצאתי מהחדר והוא בדיוק ערבב כוס קפה והסתכל עליי מבוהל, הוא בטח לא ציפה לראות מישהו בשעה הזאת. והוא ללא ספק מרגיש בנוח.
״האנגובר ?״ שאלתי בדרכי למטבח, השתלבתי בסיטואציה כאילו וזה נורמלי. אפשר לומר שלכמה רגעים החלפתי איתו אישיות עם ההעמדת הפנים הזו שהכל בסדר. לקחתי ביצים מהמקרר והנחתי על השיש לידו, הרמתי את מבטי, הוא לא אמר דבר. אני לא רוצה לשאול איך ישן, אבל רציתי לעורר ממנו תגובה.
״הכרנו בעבר ?״ הוא זקף גבה. גלגלתי את עיניי ולקחתי מחבת אל הגז, פיניתי את הכלים מליל אמש אל הכיור.
״אני שונא שמעמידים פנים...״ מלמלתי, הסתכלתי עליו והיה לו חיוך מלא ביטחון.
״המחליף שלי.״ המילים הללו צרמו לי וגרמו לי לקפוא לרגע. אני חושב שאם הייתי שומע את זה ממנו לפני חודש הייתי נבהל נורא, אבל היום אני לא מחשיב אותו כאיום. אני מרגיש כלכך בטוח במערכת היחסים שלי עם הארי. זה חצוף מצידו לומר את זה למרות זאת, הסכמתי לו לשהות בחדר האורחים הלילה. כמו שחשבתי, טעות ענקית. ״ובכן, לא בדיוק אם אתה ער בשעות האלה...״
״תסלח לי ?״ שאלתי
״בעבר אני והארי היינו ערים כל הלילה... אם אתה מבין על מה-״
״זה לא מעניין״ אמרתי במהירות וקטעתי את דבריו. ״למה באת לפה ?״
״אתה לא שמח לראות אותי ?״ שאל בחזרה. הסתכלתי עליו ונראה שהוא פשוט נהנה מלגרום לאנשים להרגיש ככה, מלמחוץ אותם עם העקיצות הללו.
״יש לך עניין לא פתור עם הארי ?״ שאלתי ישירות, הוא חייך ולגם מן הקפה, עיניו לא יורדות ממני. ״מה אתה לעזעזל רוצה ?״
״יש לך שאלות יפות, מותק״ הוא הניח את כוס הקפה על השיש. ״אני רוצה כסף״
גיחכתי, לא יכול להיות. ״מה ?״ שאלתי,
״אם אפנק אותו קצת בחדר המיטות הוא בטח יוציא עבורי קצת״ הוא קרץ, והייתי חסר מילים. לא האמנתי שהוא אמר את זה, זה לא מכבד את עצמו, וזה בהחלט לא מה שהוא היה רוצה. לרגע ניסיתי להיכנס לראש של דן, דן תמיד ידע לשאול את מה שצריך, הוא הבין אנשים רק בלהסתכל עליהם.
״הוא קיעקע את שמך...״ קולי חלש, הסתכלתי לעיניו הסקרניות, ״טסתם וחוויתם כלכך הרבה דברים מטורפים״ צמצמתי את עיניי, ״לא חשבת שהוא באמת ימשיך הלאה ?״
הוא שתק. השתיקה הזאת הייתה כלכך הרבה כרגע, הצלחתי להבין. אבל פתאום הוא גיחך, וזה בהחלט היה מזוייף. ״תעשה לי טובה יפיוף...״ הוא מלמל.
״כל השנים האלה ולא היה לו מישהו אחר״ משכתי בכתפיי, זה זה ? ״ועכשיו אתה רואה את איך שהוא מסתכל עליי ונטרף קנאה.״
״עברו שנים, אתה באמת חושב שאכפת לי ?!״ הוא כעס, ואני הפעם חייכתי. כי בראן לא מתעצבן כשזה לא נוגע למשהו אישי, ונגעתי. הצלחתי לקלוט אותו. כל מה שהייתי צריך היה להסתכל על התמונה הכוללת, לנסות להיכנס לנעליו.
״אתה זורק לי הערות שאמורות להוציא אותי מדעתי, כי אתה נלחם על המקום הזה... ואל תגיד שאני לא צודק.״ הרמתי אצבע והידקתי את לסתי, השתיקה שלו קצת עצבנה אותי, הפעם היחידה ששנאתי להיות צודק. ״פספסת את ההזדמנות שלך, זה מאוחר מדי״
״אתה לא יודע על מה אתה מדבר...״ הוא הניד בראשו בחצי חיוך. ״אתה לא מכיר אותו כמוני.״
״הו, באמת ?״ צמצמתי את עיניי, אני ללא ספק חושב שראיתי בהארי צדדים שבראן לעולם לא ראה. ״בראן, לעזעזל. עברו שנים״ ניסיתי לדבר להיגיון שלו, אני לא חושב יותר על אף אחד שיצאתי איתו בעבר, איך הוא לא הרפה ?
״זה...״ הוא הניד בראשו, נשם עמוק והסתכל למעלה, ״אתה לא מבין, א-אני...״ הוא דיבר מהר, אבל לא מצא את המילים להתנסח איתם.
״איבדת את המקום הנוח שלך, את הבית שלך״ הסתכלתי לעיניו, ידעתי איך זה מרגיש. ״ועכשיו אתה מחפש את המקום שבו היה לך טוב בעבר... אבל דברים משתנים בראן.״
״למה לעזעזל אתה חושב שאתה מבין משהו ילד ?!״ הוא כעס, אבל לא נרתעתי. הייתי במצב הזה כשאיבדתי את דן. חזרתי הביתה להורים שלי והבנתי שהכל שונה. זה לא היה כמו שזכרתי, אז בניתי הכל מההתחלה.
״אתה צריך למצוא את עצמך, המקום שלך הוא לא פה.״ הסתכלתי לעיניו. רציתי לצעוק שיסתלק, אבל נשארתי מאופק. הוא רק יהנה אם אצא מדעתי בגללו.
״אתה לא יודע איפה מקומי...״ הוא גיחך בזלזול, לקח צעד לאחור. ״אתה לא מכיר אותי.״
במצב שבו הוא נמצא כרגע, ראיתי את לואי האבוד שלפני מספר שנים. אז הרגשתי שאני מכיר את ההרגשה וזה היה מספיק.
״יש לך דרך לעשות בשביל למצוא את המקום שלך וללכת אחורה זה טעות. מה ציפית ? ברצינות בראן, אתה לא אידיוט.״ הסתכלתי לעיניו הבהירות, אני לא יודע אם הבכתי אותו אבל זאת לא הייתה כוונתי, ״חשבת שהארי ירצה אותך אחרי כל מה שהיה ביניכם ? שהכל יחזור לקדמותו ? שום דבר מהעבר לא חוזר !״ צעקתי את הסוף והרגשתי מועקה בגרוני. הסתכלתי לעיניו, הייתי חנוק. ידעתי את זה על בשרי, העבר נשאר בעבר.
״תודה על הקפה.״ הוא עזב את כוס הקפה ופנה לדלת היציאה מהבית, אני מקווה שהוא הבין שהוא לא רצוי פה, שלא יחזור יותר. כשיצא מהדלת הרגשתי תחושת הקלה מסויימת, אבל גם הכל צף בי מחדש. אני לא אחד שבוכה יותר מדי על העבר, וכרגע קצת נשברתי. דמעות עלו לעיניי ומיהרתי למחות אותם.
שמעתי את דלת החדר נפתחת ומיד הסתכלתי על הארי, עיניו כמעט עצומות, שיערו פרוע ונפוח. הוא כלכך מבולגן כשמתעורר, לא זהה לבחור שעומד ללבוש חליפה בעוד שעה.
״בוקר טוב״ חייכתי אליו, וחיוך על שפתיו היבשות הופיע. הוא בא אליי ונישק נשיקה קלה לשפתיי.
״הספקת להיתקל בו ?״ שאל. לא ידעתי אם ההוא התעורר בגלל שקצת הרמתי את הקול, קיוויתי שלא.
״הוא יצא מוקדם, כמו שאמרת״ שיקרתי.
הוא חייך וליטף את פניי, ״אתה לא שותה קפה...״ מלמל והסתכל על כוס הקפה המונחת בשיש. בלעתי רוק והסתכלתי לעיניו הירוקות. ״לא מתאים לבעלים של בית קפה אגב.״
גלגלתי את עיניי בחצי חיוך, ״הוא יצא די מהר״ אמרתי. הארי הנהן בזמן שליטף את שיערי הקצר, התקרב לנשק נשיקה נוספת לשפתיי שגרמה לאיבריי לקרוס.
״יש לי הפתעה.״ אמר. חשבתי שיחקור לגבי בראן, ולמען האמת הוקל לי שלא היה אכפת לו לגבי זה בכלל. הוא במקום אחר.
״הפתעה ?״ שאלתי, הוא תחב את ידו לכיס המכנס וחששתי ממה שיוציא.
״התכוונתי להביא לך את זה בארוחת הערב אתמול אבל שכחתי מזה לגמרי אחרי שבראן הופיע...״ סיפר, קולו עמוק וצרוד מן הרגיל, כיאה למי שהרגע התעורר משנתו. הוא הוציא מהכיס שלו מפתח שחור, פי נפער בתדהמה ולו היה חיוך יפהיפה. ״עד שתמצא דירה״ הוא התבדח וגרם לי לצחוק. חטפתי את המפתח מידו בהתרגשות, הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה לומר. זה היה מרגש, אמנם גרנו יחד עד עכשיו אבל לא הכרזנו על זה בדיוק, זה דפוק. דילגנו על השיחה הזו, זה פשוט מרגיש כלכך טבעי.
״אני כלכך שמח הארי״ חיבקתי אותו והוא עטף אותי בין זרועותיו החזקות. אלוהים, כמה שאני אוהב אותו. שוב עלו דמעות לעיניי, אבל הפעם דמעות של שמחה. ״אנחנו צריכים לחגוג את זה !״
״לואי ? מציע לחגוג בשעות הבוקר המוקדמות ?״ הוא צמצם את גבותיו ואז היה לו חיוך ממזרי, ״ממ... אני מחבב את הצד החדש הזה בך.״
״צד חדש ?״ גיחכתי,
״ספונטני.״ קרץ. אין לו מושג על מה הוא מדבר.
״תמיד הייתי ספונטני, עכשיו תלך להתלבש ונצא לאנשהוא.״ הוא הרים את ידיו בכניעה וחזר לחדר. הכנסתי את שתי הביצים שהנחתי בשיש בחזרה למקרר, כי ארוחת הבוקר שלנו תתקיים במקום אחר. נתקעתי קצת על מה שאמר, זאת אומרת, אני שומע מלא פעמים מאחרים שאני אדם לא ספונטני ולא זורם, אבל לא תמיד הייתי כך.
