עברתי על הרשימות, מסתכל על המדפים במקרר ומוסיף לרשימה את כל החוסרים. חלב, ללא ספק חייב להשיג עוד. כשסיימתי לכתוב את הרשימה לקחתי נשימה עמוקה וחשבתי על מי להטיל את המשימה הזו, אף אחד לא אוהב להביא סחורה. יצאתי אל הדלפק, מבחין בדילן עובר במהירות וגורם לי לגאווה. בשונה ממנו שון היה קצת אדיש, וכך בחרתי את מי שילך להביא את הסחורה. מי שפחות עובד פחות יעיל פה כרגע. ״שון, אפשר אותך ?״ קראתי, הוא הסתכל מסביב לפני שניגש אליי, זקף לעברי את גבותיו בשאלה. ״זה יום שלישי...״ חייכתי והוא נאנח בתסכול, הבין מה רציתי ממנו. צחקקתי והושטתי לו את הרשימה. ״קדימה...״ ״אני שונא את זה, איך זה תמיד נופל עליי ?״ הוא התלונן בזמן שהסתובב ללכת. צעדתי לדילן וראיתי שהוא צחק. ״אולי אם הוא היה עובד קצת החתיכת עצלן הזה...״ דילן מלמל בזמן שהכין קפה, במיומנות וסבלנות. ״מה לגבי יום שבת הבאה ?״ שאלתי אותו, מעביר נושא. ״לא אחי... אני לא יכול לעבוד אני מצטער, הטיול אורגן לפני זמן רב ואני לא יכול להפסיד אותו״ דילן אמר וטפח על כתפי לפני שהלך להניח את הקפה בדלפק לבחור שהזמין אותו. ואני נשארתי עם התסביכים שלי, אני צריך לגייס עובדים נוספים, תמיד הרגשתי כלכך בררן לגבי העובדים שאני מעסיק בבית הקפה. אפשר לקרוא לי פרנואיד, כפי שדן נהג לקרוא לי. אבל אם מישהו יגנוב מהקופה ? אם מישהו יזרוק עליי זין ? זה לא עובד ככה. ״שאכין לך קפה ?״ דילן שאל בחצי חיוך, גלגלתי אליו את עיניי. הוא מוודא שאני לא כועס על זה, ואני לא, זה מובן לגמרי. ״תה ?״ שאלתי והוא הנהן. ״תודה דילן.״ יצאתי מהדלפק והתבוננתי באנשים שישבו ושתו בהנאה ורוגע את הקפה שלנו, את זוג הגרושות בצד שמרכלות בפינה, הסתכלתי על איש העסקים שכועס כרגע בטלפון על מישהו, על הזוג החמוד שאוכל מאפה ומצחקק אחד עם השני, ונהניתי. זה השאיר אותי שפוי, אפשר לומר. המקום הזה הרים אותי מהתחתית. ״בבקשה בוס״ דילן אמר בציניות והושיט לי את התה, חייכתי וגלגלתי את עיניי, לוקח את כוס התה החמה שהוא הכין בדיוק כמו שאני אוהב. ״אל תקרא לי בוס אידיוט״ אמרתי לעברו. לקחתי עיתון מהערימה שהייתה מונחת על הדלפק, לצד עציץ קקטוס שלנו. התיישבתי באחד השולחנות הפנויים הצמודים לחלון ופתחתי את העיתון, מרכיב את משקפי הקריאה שלי ושותה לגימה קטנה מהתה הרותח ששרף את שפתיי, אך התרגלתי לתחושה. לא הייתי מסוג האנשים שמחכים שהתה יתקרר, מתי אדע ללגום בו כשהוא יהיה בחום שבדיוק לטעמי ? אז התחלתי מהרותח תמיד. העברתי עמוד בעיתון, מחפש משהו שלא על פוליטיקה, הנושא שלא התחברתי אליו כלכך. אהבתי את הכתבות העסיסיות, כמו שאני אוהב לראות אקשן אך לא להיות חלק ממנו. אהבתי לשמוע רכילויות, זה לא טוב, אבל זה בהחלט מעניין. כמו הכתבה הזו, על הבחורה בת השש עשרה שילדה בבית החולים הבוקר, בת שש עשרה... אנשים עושים טעויות כשהם צעירים. וכתבות כאלה תמיד גרמו לי לתהות, מה ההורים שלה חשבו על זה ? הם ליוו אותה בתהליך ההיריון ? הם כעסו ? והחבר שלה ? הילד החסר אחריות והחרמן שלא חשב לשים קונדום, מה איתו ? הם עדיין יחד ? והנה עוד כתבה, על השף שחתך את האצבע שלו בשידור חי, ובכן לפי הכתבה האצבע לא נחתכה לגמרי, שריטה קצת עמוקה. הכותרות פה תמיד מנפחות את הסיפור, זה מה שגורם לזה להישמע מעניין, אך לפעמים התוכן אחרת, וזה טוויסט משל עצמו. ״משהו מעניין ?״ מישהו שאל ומיד הרמתי את מבטי חש את לבי מחסיר פעימה, הוא גבוה עד שהרגשתי שאני צריך לעמוד על רגליי בכדי לא להרגיש קטן מולו, זו מחשבה מוזרה. סרקתי את הזרוע המקועקעת שלו והחולצה המכופתרת והשחורה שנצמדה לגופו ולא הסתירה כמה חטוב ושרירי הוא. הכפתור הראשון היה פתוח וחשף קצת מהחזה השרירי והשזוף שלו. ריח הבושם שלו לא איחר להגיע והיה כה נעים, עד כדי כך שהתאמצתי לנשום עמוק בשביל להריח ממנו עוד. לפתע חייך בביטחון ״אפשר להצטרף ?״ ״בבקשה״ אמרתי בנימוס והורדתי את משקפי הקריאה. הוא הניח את הקפה החם שלו על השולחן והסתכל לעיניי, גורם לי להרגיש שאני קופא במקומי משום מה, ואלו היו שניות בודדות שהצלחתי לבחון אותו, הוא לא רגיל... זאת אומרת, הוא נראה לא מפה. שיערו המסולסל מוברש לאחור ועיניו הירוקות שהרגישו כאילו וחדרו עמוק לנשמתי, כמו סכינים חדים שמפלחים את איבריי. היה לו מראה פאנק. אבל זה לא נראה שהוא ניסה יותר מדי, זה נראה שהסטייל הזה אימץ אותו יותר מאשר הוא אימץ את הסטייל. ״מה הקטע של הקעקועים ?״ שאלתי, מרים את עיניי אליו ומבחין בחצי חיוך שלפתע היה על פניו, הוא העביר את אצבעותיו באיטיות על הזרוע שלו, בוחן את הקעקועים שלו ומושך קלות בכתפיו. ״לא אהבת ?״ שאל, כאילו וזה משנה אם אוהב אותם. ״יש להם איזו משמעות ?״ שאלתי, בוחן את הצורות המוזרות שנראה שהיו רק ליופי, להוסיף קצת למראה הקשוח שלו. תהיתי אם יש סיבה שהוא התיישב איתי לשתות את קפה הבוקר שלו. זה קורה לעיתים שלקוחות מתיישבים איתי ומפתחים שיחה, וזה נחמד. אבל הוא נראה ממתין למישהו, עיניו כל רגע חוזרות לפתח בית הקפה, ושוב מופיעות על פניו אכזבה קלה, הוא מחכה למישהו. ״קעקועים לא צריכים משמעות״ אמר בקלילות, כאילו ולא מפריע לו שהזרוע שלו תהיה מצויירת בדיו שחור למשך כל חייו. ״אתה לא חושב כך... לואי ?״ לבי החסיר פעימה ונשימי נקטעה בגרוני, הסתכלתי עליו מבולבל מכך שאמר את שמי, כאילו ואנחנו מכירים, ואז תהיתי לעצמי מי זה לעזעזל. ״תסלח לי, אנחנו מכירים ?״ שאלתי, מבולבל. ״זה רשום לך על התג, לואי מנהל״ אמר בחצי חיוך וערבב את הקפה שלו. נשמתי בהקלה והרגשתי אידיוט ששכחתי מתג השם. הוא לגם מן הקפה ואז זקף את גבותיו. ״ממ... באמת קפה טוב כמו הביקורות של המקום הזה״ אמר וזה גרם לי לחייך, התגאיתי במקום שבית הקפה נמצא היום, ניסיתי כלכך להפוך אותו למקום מצליח ונראה שהצלחתי. אמנם חסרים לי עובדים, אך זה לא משהו קבוע שלא אוכל לשנות. ״איך מישהו בגילך השיג דבר כזה ?״ שאל ולבי נחת, לא דיברתי על זה עם אחרים, זה מצטייר רע. ״מישהו בגילי ?״ זקפתי את גבותיי, הוא קצת עיקם את רעשו ובחן אותי, ומפה שיניתי את הנושא. ״אני יכול להפתיע אותך עם הגיל שלי״ ״עשרים ושמונה ?״ שאל, חצי חיוך על פניו וכשהנדתי בראשי לשלילה נראה שזה אתגר אותו. ״פחות, ברור שפחות״ ״מה מביא אותך לפה בכל אופן ?״ שאלתי, מרגיש קצת חצוף אך זה דו שיח, הוא שואל אותי שאלות ואני אותו, בלי להכיר כלל וכנראה שלא נזכור את השאלות ששאלנו ואת אחד השני עד מחר. ״עסקים״ אמר, מעביר את הלשון שלו על שפתיו ומשאיר אותה בין שיניו, הרגשתי את דמי בוער בעורקיי ובטני מתהפכת למאית השנייה, הוא שוב שיחק עם הכפית שלו שלו בכוס הקפה, מרים את עיניו אליי ומחייך עצם השקט שבא ממני. פשוט לא חשבתי שסוג העסקים שלו אלה עסקים טובים. אבל מצד שני אני שופט מהר מדי. ״אז אתה לא מפה ?״ שאלתי בסקרנות, רוצה לקבל אישור על מה שחשבתי ולדעת שצדקתי. ״זה סיפור ארוך, אולי בפעם אחרת״ אמר, ושנינו ידענו שלא תהיה פעם אחרת. הוא הסתכל על הכניסה ואז על השעון הכסוף שמסביב מפרק ידו, והקפיץ את רגלו. ״מישהו מאחר ?״ שאלתי, אך הוא נראה כרגע חסר סבלנות אפילו להשיב לי. ״הוא יודע שאני לא אוהב איחורים״ אמר בקול ארסי תוך כדי שמבטו מופנה אל כניסת בית הקפה. רציתי להציע לו להתקשר אל אותו בחור, אך לא התכוונתי לפנות לבחור הכועס שישב מולי. תהיתי לעצמי, אם הבחור שאיתו קבע יגיע, אני זה שאצטרך לקום מהשולחן ? הסתכלתי סביב והבנתי שבאמת אין שולחן פנוי אחד, וזה נותן לי לראות סיבה למה הוא התיישב פה איתי. אך זה חצוף בעיניי, ואם ארצה לסיים את כוס התה שלי בשקט בלי הפרעה ? האם זה לא חצוף מצידו ? הסתכלתי עליו נושך את שפתיו במתח, כאילו עסקת חייו מונחת על השולחן, ותהיתי לעצמי מה יכל להיות כלכך חשוב. אך זה לא ענייני. לפתע נאנח ושלף את הארנק שלו, ארנק עור בצבע חום בהיר. הוא שלף שטר גדול וממה שהצלחתי לראות לא חסר לו כסף, ולא רציתי להיות סטיגמתי אך מיד עלתה לי האפשרות שהוא מתעסק בכסף שחור. הוא הניח את השטר על השולחן והכניס את הארנק לכיסו. ״תודה על הקפה״ פלט במסתוריות מוחלטת, קם ממקומו בלי לומר דבר נוסף, והלך מפה. הסתכלתי על השטר והסכום שלו יכל להיות עבור עשר כוסות קפה. ״רגע זה יותר-״ עצרתי את המשפט כשראיתי שהוא הספיק לצאת ודמותו לא הופיעה פה יותר. אחזתי בשטר מבולבל ״יותר מדי...״ אני שונא מפגשים קצרים עם אנשים זרים, כי אני תמיד מתחיל לתהות לעצמי מי הם. והוא... הוא היה משהו מיוחד, ולפי המבטים הקטנים שהיו עליו מסביב אני לא היחיד שחשב זאת. סיימתי את כוס התה שלי, קיפלתי את העיתון וקמתי ממקומי, הולך לחדר הקטן שארגנתי לי בבית הקפה. בתוכו ספה נוחה בצבע כחול, שמולה יש טלוויזיה. ובצד החדר יש את השולחן המשרדי עם שתי הכיסאות, שלא יהיה פה יותר מדי נוח. סגרתי אחריי את הדלת והתיישבתי בספה, מביט בטלוויזיה הכבויה ולא טורח להדליק אותה שתפריע למחשבותיי על הבוקר. הסתכלתי על התמונה הקטנה של דן שהייתה על השולחן המשרדי, בתמונה הוא מחוייך ונראה מאושר ושמחתי לזכור אותו כך. ״בוקר טוב״ אמרתי בשקט, המנהג הקבוע שלי. יותר משרציתי לעשות את זה, הרגשתי שאני חייב. הטלפון שלי צלצל והסתכלתי על המסך לראות את השם של אותו אחד שמתקשר, אך נאנחתי בתסכול כשראיתי מי זה היה. לא עניתי, הנחתי הטלפון על ברכיי ונשכתי את שפתיי, ממתין שיינתק ויחשוב שאני עסוק. זה הבחור שאתמול יצאנו לדייט, ברי שידך בינינו, ברי הוא חברי הטוב שחושב שמכיר אותי יותר משאני מכיר את עצמי, ובאמת שבאתי לדייט אופטימי אבל הבחור שהיה לא לטעמי בכלל. כשסיימנו את הפגישה הוא הציע שאבוא אליו לכוס קפה, אני מכיר טוב טוב את המושג הזה ׳לכוס קפה׳, זאת אומרת, רצה להיכנס לי לתחתונים. אמרתי לו לילה טוב והלכתי במונית, לא מצפה ממנו להחזיר אותי לבית ולא רוצה שידע בכלל איפה אני גר. זה בעיה אצלי כל עולם הדייטים הזה, לא הרגשתי שייך לזה לעולם ולא מצאתי את מקומי, או מישהו שאוכל לפתח איתו שיחה טובה. לא הייתי במערכת יחסים רצינית, רבים חושבים שאני ודן היינו במערכת יחסים אבל זה לא היה כך... כן, התחתנו. הייתי איתו כל הזמן ואני לא זכרתי יום בלעדיו, ובגלל זה ראו את זה בעין קצת שונה. הרגיש לי שהוציאו אותי מהארון לפני שבחרתי לשתף את זה, כאילו זה כלכך מובן שאני נמשך לגברים. תהיתי אם זה משהו באופי שלי, שמעתי הרבה שאני עדין נורא, אולי זה זה ? הסתכלתי למסך הטלפון שבו היו הודעות מהדייט של אתמול, המספר שלו שמור אצלי כ׳דייט כושל׳ ושכחתי את שמו.
׳בוקרטוביפיוף, תחזוראלייכשתתפנה׳
היה כתוב בהודעה, גלגלתי את עיניי. הוא לא מבין רמזים ? שאלתי את עצמי בתסכול, קירה תמיד אומרת שלהגיד את האמת זה הכי טוב, רק לא להשלות את הצד השני שמשהו יכול להתפתח. אז אזרתי אומץ, אני אדם ישיר ולא מתבייש בזה, וכתבתי הודעה שיבין מה הכוונות שלי אליו בדיוק.
׳זהלאאני, זהאתה. אנילאמעוניין. המשךיוםנעים׳
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
