נק׳ מבט לואי:
שתיתי מהתה הרותח לפני שהרכבתי את משקפי הקריאה שלי וקראתי מהעיתון, נושם לרווחה. התגעגעתי לשגרה הזו כשהייתי בלונדון, התגעגעתי לכתבות הללו בעיתון, תמיד תהיתי מי אלה האנשים חסרי המזל שהדברים הללו קורים להם.
הטלפון שלי צלצל, על המסך שמו של תיאו וזה גרם ללבי לנחות. השתקתי את הטלפון והתעלמתי, התחמקתי מתיאו. הרגשתי נורא עם עצמי, לא ידעתי איך לעשות את הדבר הנכון. לא יכולתי לנשק אותו כשבראשי אני נזכר בנשיקה המושלמת שהייתה לי עם הארי, אני לא יכול להרגיש את המגע שלו בלי לדמיין ש... ובכן, שזה הארי. כלכך שנאתי את זה שהוא לא יוצא לי מהראש, אני גם בקושי הכרתי אותו מספיק בשביל להרגיש כך. הוא שיגע אותי בנוכחותו, הרגשתי שלא אכפת לי מדבר רק מתשומת הלב שלו שאותה אני מקבל ודוחה כל פעם מחדש. הראש מתגבר על הלב, אבל בחיי שזו מלחמה שלא פוסקת. חלמתי עליו כבר כמעט כל לילה, והתעוררתי כשאני לבד במיטתי.
מלא הודעות הציפו את מסך הטלפון שלי, וכולן מתיאו.
׳לעזעזל בייב לא תאמין !׳
גלגלתי את עיניי, מרגיש רע עם עצמי שאני לא חותך את זה, פחדתי לפגוע בו אבל אני לא יכול להיות במקום שבו אני לא שלם עם המערכת יחסים הזו. הסתכלתי להודעה הבאה,
׳פיטרו אותי ! אמרתי לך שהארי בן זונה, הוא זה שהיה בראש העסק השבוע !׳
הייתי מבולבל, יצא לי לבקר את תיאו בעבודתו ונראה שהוא די טוב שם, לא הבנתי למה שיפטרו אותו. אלא אם כן זה בגללי ? לא יכול להיות, הארי לא אידיוט. ומה בכלל הארי רוצה ממני ? סקס ? כי אם זה היה משהו מעבר הוא היה מזמין אותי לדייט ובינתיים הוא רק מתגרה בי בצורה שמטריפה אותי.
לעזעזל לואי זה לא העיקר, תיאו פוטר. מיהרתי לסמס לו בחזרה ולהסביר תוך כדי מדוע לא עניתי לשיחתו.
׳יש היום המון עבודה לא יכולתי לקבל את השיחה, למה פוטרת ?׳
שתיתי מהתה והסתכלתי בעיתון, מחפש כתבה מעניינת ועצרתי על יריד האוכל השנתי, כמעט שכחתי שזה מתקיים השבוע ! מאז שקירה התחילה את הדיאטה המוזרה שלה היא מסרבת לאכול פחמימות, אם כי אני בטוח שהיא לא באמת הפסיקה לגמרי. אולי אתחנן בפני ברי שיבוא איתי ? בעבר דן תמיד היה בא איתי ליריד האוכל, היינו מבטלים את העבודות שהיו לנו יום למחרת בשביל לנוח ולהרגיע את הקיבה המלאה. הוא היה כלכך חסר. היינו קבוצת חברים של חמישה בעבר, אני, ברי, קירה, ולריה ודן. ולריה נעלמה ברגע שהתחילה את הלימודים, החברות בינינו דעכה ודן הלך למקום טוב יותר.
אני מתגעגע לימים הפשוטים של פעם, שדן היה. הוא היה זורם איתי על כל דבר מטופש ומצליח איכשהוא לגרום לי לעשות דברים שלא חשבתי שאעשה.
״לואי״ מיד הרמתי את מבטי לדילן שסימן לי עם מבטו לכניסה, שם עמד בובי. הוא לבש מעיל עור והלך בצורה מאיימת, הנוכחות שלו הורגשה ורוב הסועדים הסתכלו לכיוונו, כאילו ומצפים למריבה. אך אני קפאתי בשולחן שלי, הארי שכח להביא לי את הצ׳ק. קמתי ממקומי והורדתי את משקפי הקריאה, צעדתי אליו וניסיתי לשדר ביטחון.
״מצער לחשוב שזו הפעם האחרונה שאבקר כאן״ בובי אמר בחצי חיוך ערמומי. הוא היה נוראי בעיניי, למקום לא היה חשיבות בעיניו ? הסתכלתי על דילן שהתבונן בסיטואציה כאילו והיה מוכן להגן עליי אם בובי יעשה משהו מטופש. בובי עד עכשיו רק איים, אני גם לא בטוח אם הוא יפגע בי בדרך כלשהיא אבל לא לקחתי סיכון לבדוק את זה.
״בובי למען האמת...״ לא ידעתי איך אמשיך את המשפט, לא רציתי להכניס אותו לחדר העובדים. ״עדיין אין לי את זה״
״מה ?״ הוא גיחך וצעד אליי, גורם לאיבריי לצנוח בפחד, ניסיתי להסתיר את זה כלכך טוב.
״הכסף... יש לי את זה פשוט לא פה-״
״לא מעניין אותי״ קטע אותי, קולו מאופק ועיניו חודרניות, ״קבענו סוף החודש, זה היום״ אמר בעקשנות, בלעתי רוק והסתכלתי על דילן שנראה די מבולבל.
״הצ׳ק פה לואי״ דילן אמר בזהירות, נראה שבחן אותי בשביל לראות אם אני רציני. לא הבנתי...
״מה ?״ שאלתי והלכתי אליו, הוא פתח את הקופה והושיט לי צ׳ק בסך עשרת אלפים דולר. הייתי המום, ובלי לשאול שאלות הושטתי את זה לבובי, ״צחקתי איתך, הנה זה״
״אני לא אוהב בדיחות״ פלט ולקח את הצ׳ק. הוא הסתובב לצאת מפה ונשמתי לרווחה, אני לא מאמין שהארי השאיר את הצ׳ק פה.
״איזה אידיוט הוא״ דילן אמר לי ועל מבטו נוטף גועל.
״זהו, זה התשלום האחרון״ אמרתי בחיוך ושלפתי את הטלפון, מחייג להארי במהירות, רק להודות לו. זה לא מובן מאליו.
״כן ?״ שאל, כלכך רשמי.
״היי, זה אני״ אמרתי וחשתי את נשימתי עוצרת לשנייה, ״רציתי להודות לך״
״להודות ?״ שאל מבולבל, ״על מה ?״
״אל תעמיד פנים״ אמרתי, משום מה גיחך
״הפיטורים של תיאו ?״ שאל ומיד החיוך ירד מפניי, שכחתי מזה לגמרי.
״ל-לא, על הצ׳ק״ אמרתי מבולבל
״איזה צ׳ק ?״ הוא שאל. קימטתי את גבותיי ולא הבנתי אם הוא נהנה למתוח אותי או שהוא רציני.
״ה... הצ׳ק״ הסתכלתי על דילן שהיה עם חיוך ותוך כדי הכין קפה, אלוהים, זה לא היה הצ׳ק של הארי. ״אני צוחק, להתראות״
״מה-״
ניתקתי את השיחה ונכנסתי למאחורי הדלפק אל דילן,
״הבדיחה על חשבונך״ דילן פלט והגיש קפה לבחורה נחמדה שלקחה אותו בחיוך. דילן הסתכל לעיניי, ״זה לא של הארי״
״גם לא שלך אני מניח לפי המשכורת הנוראית שאני מביא לך״ בחנתי אותו והוא צחק.
״קיבלתי העלאה במשכורת מאז שמינית אותי אחראי פה.״ אמר והצביע עליי בהאשמה, אך זה עדיין לא הוא.
״של מי זה ?״ שאלתי בסקרנות.
״יש לך חברים טובים לואי״ אמר והסתובב לנקות ליד מכונות הקפה. קירה ידעה שהארי לא הביא לי צ׳ק אך עם כמה שהיא תרצה לעזור היא בחיים לא תתן לי עשרת אלפים דולר.
חייגתי לברי, זה נראה בעיניי הכי הגיוני.
״אני עסוק, זה דחוף ?״ שאל, אני בטוח שהוא לומד כמו חנון בחדרו כרגע.
״אתה אידיוט ?״ שאלתי בדרכי לחדר עובדים, הייתי בהלם. ״אתה הבאת את הצ׳ק ברי ?״
״חשבתי שהתקשרת בגלל ששברתי לך את המחשב נייד״ אמר וצחקתי אך החיוך ירד באיטיות, לא ידעתי שהוא שבר לי את המחשב נייד.
״אתה מה ?״
״כן, קירה סיפרה לי שאתה זקוק לזה״ סיפר, חייכתי ואחזתי בראשי, ברי מדהים. ״זה כלום אחי, מתישהוא תוכל להחזיר לי״
״ברי זה כלכך הרבה בשבילי״ אמרתי. התיישבתי בספה הכחולה והסתכלתי לתמונה של דן, ״תודה״
״שטויות, פעם הבאה שנצא הבירות על חשבונך״ הוא התלוצץ, ״נדבר מאוחר יותר״
״כמובן, להתראות ברי״ ניתקתי את השיחה, ובהיתי בתמונה של דן, הייתי מאושר. הלוואי והוא היה פה בשביל לחוות את הרגע הזה, בית הקפה בלי שום חוב. בית הקפה מלא באור ואהבה, והוא מפסיד את זה. אני מקווה שהוא צופה בי מגן העדן ומרגיש גאווה.
