נק׳ מבט לואי:
״שלושים יום עסקים ?״ מרקוס שאל, כתבתי את זה בטלפון והתבוננתי בהארי, מבטו רציני וכשהוא עושה עסקים הוא לא קרוב לנחמד, הוא הופך לחתיכת חרא אנושי למען האמת. לא כמו שהיה אתמול במרפסת... לבי החסיר פעימה מלהיזכר ברגע הזה, זה גם הביך אותי נורא. ישנתי אתמול בספה ודי נמנענו אחד מהשני, ובכן אני יותר נמנעתי, הוא ניסה לדבר איתי כרגיל, אבל אלה גבולות שאנחנו חוצים, אלה סיפורים שחוזרים על עצמם. אני לא יכול שנחזור הביתה להרגיש חרא עם מה שעשיתי, אעשה את זה רק אם אהיה שלם, תיאו חווה דבר כזה ואם זאת תהיה פעם שנייה ארגיש ששברתי אותו.
חוץ מזה ברגע שפתחו את המרפסת סאם רץ להארי ונגע בו, אפילו ראיתי נשיקה זעירה על גופו. זה הבחיל אותי, אני לא צריך להיכנס לשם. נשאר לנו רק היום, ומחר נחזור הביתה.
אשלם את החוב ואחזור לפתוח את הבוקר עם תה וקריאת עיתון, בלי הרגשה שחיי הופכים לסרט דרמה.
הבחנתי בהארי ומרקוס לוחצים ידיים, ואז הארי קם ממקומו וסימן לי לבוא. יצאנו מהמקום והוא התהלך באיטיות, בוחן את כל המסעדה.
״לואי תרשום, להחליף לעובדים סינרים, להחליף את הצלחות לשחור ולהעיף את כל הצמחים האלה לעזעזל״ הארי אמר בוחן כל דבר פה, בלעתי רוק וכתבתי את זה.
״אני האמת חושב שהצמחים תורמים לאווירה-״
״רשמת את זה ?״ הוא קטע אותי, פלטתי אנחה בתסכול והנהנתי. יצאנו מפה ותפסנו מונית לפארק שבו ליבי הייתה. הנסיעה הייתה שקטה ומתח היה באוויר, אני חושב שהמצב נעשה סתם מביך מאז אתמול. הסתכלתי בזהירות על הארי שהתבונן מן החלון, כאילו נפרד מהעיר הזו. נשמתי עמוק והסטתי את מבטי.
היה גם קשה לי להאמין שהוא ירצה אותי, יש לו הכל. והוא לא מכוון למשהו רציני, למשהו כמו מערכת יחסים, אבל אי אפשר בכלל להעלות את זה על הדעת, לעזעזל אני חייב להפסיק להטריד את מחשבותיי לגביו.
הגענו לפארק, היה חלל ענק של דשא ירוק, עצים וצמחים צבעוניים בשורות. היו דוכני נקניקיות, דוכני גלידות ושתייה קרה. המוני אנשים באיזור, מרחוק יכלתי לראות נערים שרוכבים בסקייטבורד. לפתע הבחנתי בליבי ממהרת לעברנו בחיוך ענק
״תראו את המקום הזה !״ היא קראה ונעמדה ביני לבין הארי, אוחזת בידי. ״והארי, יש פה פסנתר״
״אתה יודע לנגן ?״ מיד שאלתי והוא גלגל את עיניו וניסה להתעלם מקיומנו, כאילו וזה סוד ששובר את הדמות שהוא.
״כמובן שהוא יודע״ ליבי אמרה, ״הוא כל חייו מנגן בפסנתר-״
״ליבי״ הארי קטע אותה. חייכתי מזה שהוא נבוך, למרות שלא הבנתי למה. דן ידע לנגן בגיטרה והערצתי את זה, זה מדהים בעיניי אנשים שמבינים במוזיקה.
״אני חייב לשמוע איך אתה מנגן״ אמרתי בחיוך מתלהב והארי ניסה להתעלם מאיתנו.
״קדימה הארי !״ ליבי קראה וניערה אותו מהזרוע.
״לא ניגנתי הרבה זמן״ משך בכתפיו וצעד איתנו לעבר הפסנתר.
״כמה זמן ?״ שאלתי בסקרנות.
״שבוע ?״ הוא יותר שאל, לא בטוח בעצמו. אך זה לא היה הרבה זמן, זה כלום הוא רק מגזים.
״קדימה״ קראתי והתקדמנו לפסנתר, הארי נאנח והתיישב בכיסא, מסתכל עליי ועל ליבי ומגלגל את עיניו, כאילו ואנחנו מכריחים אותו.
״אני בספק שהוא עובד״ הארי מלמל ולחץ על תו שמיד השמיע צליל. הוא התיישב זקוף ולקח נשימה עמוקה, לפני שאצבעותיו רקדו בשלמות על קלידי הפסנתר, ומנגינה מדוייקת ומושלמת נשמעה. הייתי חסר נשימה, גם הופתעתי. לא שזלזלתי בכישרונותיו, פשוט הוא נראה כזה שלא באמת אכפת לו ממשהו. איך הוא למד ? הוא לא נראה טיפוס שאוהב ללמוד משהו, אולי אני חושב את זה כי הוא כזה בטוח בעצמו.
״היית צריך לראות אותו בטקסים של הפנימיה שבה היינו״ ליבי אמרה לי בשקט ובחיוך מתרגש וגאה לעבר הארי. הסתכלתי בבלבול וניסיתי להסתיר את זה שהייתי מופתע מהמידע הזה. לא חשבתי שהארי הוא אחד שלמד בפנימיה... עושה רושם שהוא הילד המושלם העשיר שקיבל הכל, שלמד בבית ספר פרטי. הוא בטח רצה להתרחק מהבית, תהיתי לעצמי למה.
״זהו״ הארי הפסיק לנגן ונעמד, שלף סיגריה והניח אותה בין שפתיו הורדרדות, והדליק אותה. לבי החסיר פעימה, ראיתי את זה כפעולה מושכת. זו עובדה שאנשים נמשכים תמיד למי שאינם יכולים להשיג, לבחורים הרעים. לא חשבתי שאני כזה, אף פעם לא אהבתי בחורים רעים, אבל הארי נראה... שונה.
״אתם רעבים ?״ הוא שאל ובחן את האיזור.
״עד שהגעת הספקתי לאכול, בכל מקרה סיפרתי לך על הקניון הענק שהסתובבתי בו ? אני נשבעת שפשוט-״ ליבי המשיכה לקשקש, ולא יכולתי לשמוע מה היא אומרת כי קפאתי למבטו של הארי עליי. חסר נשימה ונבוך. הוא בחן אותי, עיניו הירוקות היו חודרניות ורכות, הוא נשך את שפתיו ואז עישן מהסיגריה שבידו, השפלתי את מבטי כשחשתי את לחיי מאדימות.
״אין לנו זמן לעבור בקניון ליבי...״ הארי אמר לה, כנראה שהוא הצליח להקשיב לה.
״משבית שמחות״ ליבי עקצה אותו במבט של בוז.
״אני צריך לחתום על מסמכים, לקרוא את כל השישים וארבע עמודים לפני שאני חותם ו... זה הרבה״ הארי נאנח, עישן מהסיגריה פעם אחרונה לפני שזרק אותה לרצפה, זה היה נראה חצוף בעיניי. הוא יכל לדרוך עליה לפחות שתתכבה, אך לא עשה זאת.
״אמרתי לך לקחת אותי איתך רק אם יש לך זמן פנוי, אני משתעממת פה למוות הארי״ ליבי התלוננה והתחילה ללכת, אז התקדמנו איתה.
״את יכולה להצטרף-״
״לא תודה״ היא קטעה אותו והסתכלה סביב, ״אני חושבת שאמשיך לאיזה בר, אתה יודע... מקום כזה עם אנשים בעלי אווירה פחות לחוצה ?״ ליבי חייכה אליו חיוך מזוייף, הרגשתי נבוך להיות לצידם כשהם בריב, אם אפשר לקרוא לעקיצות האלה ריב. ליבי הלכה לכיוון אחר והארי האט בעודו מביט בה, פולט אנחה ומגלגל את עיניו אליי. הוא הידק את לסתו ובחן את פניי מספר שניות.
״אני מקווה שזה לא פגע בך״ אמרתי, לחוץ וחשתי שהמשפט היה דפוק לגמרי, אז מיהרתי להציל את עצמי בכך שהוספתי, ״זאת אומרת, בטח לא אבל אין אווירה לחוצה. אתה לא לחוץ הכוונה, איזה לחץ מדובר ? היא לחוצה ב- זאת אומרת, אתה-״
״לואי״ הארי קטע אותי. הרגשתי את החום שמתפשט בלחיי בשנייה, למה לעזעזל דיברתי שטויות ? ״אני לא מוטרד מהחרא שהיא אמרה, אנחנו צריכים לחזור לעבור על הטפסים״
״כמובן, טפסים״ נשמתי לרווחה, הוא הסתובב ללכת לתפוס מונית ואני בעקבותיו, הרגשתי כלכך אידיוט.
