״מה קורה פה ?״ אשלי נכנסה במהירות למשרד ונראתה מבוהלת משברי הזכוכית שברצפה, ״אקרא למחלקת הניקיון״ ״לעזעזל.״ נשמתי בכעס והרחקתי את זרועותיי מגופי, כולי רטוב מהקפה ואיזה מזל שעבר מספיק זמן שהוא לא היה כלכך חם ויגרום לכוויות בגופי. הסתכלתי החוצה לראות אם לואי עדיין פה ונראה שהוא נעלם כאילו לא היה. הורדתי את החולצה המכופתרת וזרקתי אותה על השולחן, מחטט בכיסי בחיפוש אחר הטלפון ומיד סימסתי לו.
׳אתהמוכןלהסבירליבבקשהמהלעזעזלעוברעליך ?׳
אחזתי בראשי בתסכול, ניסיתי להבין בעצמי מה קרה ולא עלה דבר לראשי. ״אשלי״ קראתי והיא מיד חזרה למשרדי, עוצרת את עיסוקיה בטלפון ובוחנת את גופי מספר שניות לפני שעונה נבוכה מעט, ״כן ?״ ״במשרד של אנדרו יש בגדים להחלפה, אני צריך שתביאי לי אותם״ ביקשתי ועם ממחטת נייר ניסיתי לנקות את הקפה מהזרוע שלי, מבית החזה שלי אך הפסקתי כשראיתי שאשלי עדיין עומדת פה. ״אני לא פאקינג ברור ?!״ ״כ-כן, סליחה״ היא הלכה למשרד של אנדרו. קיללתי בשקט, מהדק את לסתי בכעס. כעסתי עליו, באיזה זכות עשה דבר כזה ? איזו חוצפה הוא פשוט נכנס למשרד שלי והוציא עליי זעם כזה ? התקשרתי אליו, אך נראה שאני ישר נשלח למענה הקולי. ״אם תשאל אותי, סגול זה לא הצבע שלך״ אשלי נכנסה עם בגדים בידה והניחה אותם על השולחן שלי, הסתכלתי עליה בחוסר סבלנות, ״ומחלקת הניקיות בדרך.״ ״נהדר״ פלטתי, היא יצאה מהמשרד וסגרה אחריה את הדלת. החלפתי את בגדיי ומול המראה הקטנה כיפתרתי את החולצה הסגולה שישבה טוב על גופי, אך בהחלט לא הצבע שלי כפי שאשלי אמרה. פעימותיי הדהדו בכל גופי וניסיתי כמה שיותר להחזיק את עצמי מלכעוס, לואי לא יעשה את זה סתם. אני בטוח שהייתה לו סיבה. אני מקווה שהייתה לו סיבה. ניסיתי לחייג שוב, ושוב נראה שהקו לא זמין. ידעתי איפה אוכל למצוא אותו, בבית הקפה. ״אדון סטיילס, תוכל לפנות לנו את המשרד בזמן שננקה פה ?״ בחורה צעירה בסביבות גיל העשרים שאלה. הסתכלתי עליה והיה לה את הסינר הכחול של מחלקת הניקיון, מאחוריה עוד כמה בחורות, אנדרו לא העסיק גברים למחלקת הניקיון וזה היה די שוביניסטי בעיניי. ״שאתן מסיימות פה תעזבו את המשרד מיד.״ הוריתי להן ויצאתי מפה, הגעתי לרוג׳ר הנהג. ״בית הקפה״ אמרתי בלי יותר מדי הסברים, הוא ידע בדיוק על איזה בית קפה דיברתי. היססתי אם להגיע לביתו, הוא נראה נסער מכדי להגיע לעבודה ולהמשיך בשגרת היום. עיניו הכחולות היו מלאות בכעס, הוא לא חשב בכלל. מה יכל להוציא אותו משלוותו ? נאנחתי והצצתי שוב בטלפון, שולח הודעה נוספת.
׳תדבראיתי׳
תחבתי את הטלפון לכיסי כשלא היה מענה, ויצאתי מהאוטו במהירות כשרוג׳ר החנה. מיהרתי לבית הקפה וראיתי את דילן בכניסה, מכין קפה ללקוח. ״לואי נמצא ?״ שאלתי מיד, הוא הסתכל עליי כמה שניות בלי לומר דבר ואז עיניו בחנו את הסביבה כאילו חושב מה לענות, ״לואי הוא...״ הוא כיווץ את עיניו ״הלך הביתה״ המשכתי לחדר העובדים, כי הוא בהחלט שקרן גרוע. ״רגע, אתה לא יכול להיכנס-״ ״אני חושב שיש לך עבודה לעשות״ קטעתי את דילן שהתכוון לעצור אותי, הוא הסתכל עליי כעוס ולקח נשימה ״הוא לא רוצה לראות אותך״ אמר בפשטות, הנהנתי ועברתי אותו לחדר העובדים בשביל להבין למה. להבין מה הסיפור שלו, למה הוא התעורר כך הבוקר. מה השתבש במהלך היום. דפקתי בדלת לפני שהצצתי פנימה לדמות המכורבלת בשמיכה על הספה, הרגשתי את לבי מתכווץ ולשנייה חשבתי להסתובב וללכת ולהעמיד פנים שלא ראיתי את זה. ״אצא עוד מעט דילן״ הוא אמר בקול שקט ושבור. הרגשתי שלבי נדם מלפעום, שכל איבריי דיממו בכאב רק מלשמוע את הבחור הטהור הזה שבור. ״זה אני״ אמרתי בשקט והוא מיד התכסה יותר בשמיכה, כאילו אם לא יראה אותי אז אעלם. סגרתי אחריי את הדלת וצעדתי באיטיות, היה קשה לי להתמודד עם אנשים עצובים, לא ידעתי מה לומר או איך להתנהג. ״תצא מפה״ אמר בשקט ונשמע שמשך באפו. הבחנתי במסגרת של תמונה מבצבצת מתוך השמיכה ורק אז שמתי לב שהוא לקח את התמונה של הבחור שהיתה ליד הטלוויזיה. אני מניח שזו תמונה של דן, הוא מעולם לא אישר את זה אבל אין לי ספק. ״רק אחרי שתגיד לי למה״ אמרתי והתיישבתי בספה, הוא דחף אותי עם רגליו אך לא היה חזק מספיק בשביל להוריד אותי. ״אולי עשרים דולר ישכנעו אותך לצאת ?״ אמר בכעס והעיף את השמיכה ממנו, קם והעביר את אצבעותיו בשיערו בלי להתייחס אליי. ״על מה אתה מדבר ?״ שאלתי, הוא בכלל לא העז להביט בי. הוא נראה כעוס מהנוכחות שלי, מתוח כמו מישהו שעוצר את עצמו מלהתפוצץ. ״אני יודע על ההתערבות״ אמר והסתכל עליי בחיוך שבור, חיוך שירד תוך שנייה ועיניו בהקו, ״עד כמה אנוכי אתה יכול להיות ?״ ״התערבות ?״ שאלתי מבולבל, אני חושב שהוא מתבלבל. ההתערבות היחידה שעשיתי היתה איתו ביריד האוכל, התערבנו אם זוג החברים שלו יוצאים. ״על מה לעזעזל אתה מדבר לואי ?״ צמצמתי בעיניי, ״אתה מוכן להסביר לי ?״ ״הפסק להעמיד פנים, תיאו סיפר לי הכל״ אמר והסיט שוב את מבטו עם נשימה חדה ולא יציבה. עצמתי את עיניי בתסכול כשהבנתי מה קורה פה, הוא אידיוט מושלם. גיחכתי לעצמי וצבטתי את גשר אפי, מרסן את עצמי מלהתפרץ בכעס. ״אתה באמת חושב שחסרים לי עשרים דולר בארנק לואי ?״ שאלתי, לא הצלחתי להסתיר את הטון הכועס בקולי. הוא שתק והביט בי. קמתי מהספה כועס, התכוונתי ללכת אליו אך עצרתי במקומי, מלקק את קצה הפה שלי לפני שלקחתי נשימה. הוא מההתחלה תייג אותי כאדם מסויים, היה לו כלכך קל להאמין שאעשה עליו התערבות למרות שעד עכשיו די כיבדתי אותו ולא ניסיתי לקבל ממנו יותר מדי. ״מוטב שאלך״ ״חכה, מה...״ הוא נתקע, נראה מבולבל וחסר מילים. הסתכלתי עליו וכעסתי, כעסתי שאין בינינו אמון. לא בנינו אמון בזמן הקצר שבו הכרנו אחד את השני, אבל הייתה הרגשה כזו באוויר שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. אני לא רוצה משהו בעל תוצאה הרסנית, ולרגע הרגשתי שמצאתי בו משהו טוב שיכולתי להיתמך בו. טעיתי ? ״תיאו ידע שאתה הולך להיפרד ממנו, הוא נפגע והחליט לפגוע בך קודם״ אמרתי בפשטות את מה שנראה בעיניי הכי הגיוני. תיאו ידע, הרי לואי היה במשרד שלי השבוע ואחריו נכנס תיאו שבהה בכוס התה הנוספת שהייתה לצד כוס הקפה שלי. הוא ידע שלואי מבלה זמן איתי, הוא שם לב שלואי מתחמק ממנו. ״עשיתי את כל הסיפור הזה רע״ לואי הסתיר את פניו והסתובב. הוא מתייסר סתם. ״לא חשבתי שזה יקרה...״ ״לא חשבת שמה יקרה ?״ שאלתי והוא הסתכל עליי בהיסוס, עיניו בוהקות. ״אנחנו״ אמר בקול שקט שגרם ללבי להחסיר פעימה, ״לא עשיתי את זה טוב, לא הייתי צריך לעשות דבר מאחורי גבו של תיאו לא משנה תקופת הזמן שהיינו יחד. הייתי צריך לחתוך את זה איתו לפני שאני מתחיל איתך משהו אחר״ נראה שהוא אמר את זה לעצמו מאשר לי, לא רציתי להבין אותו כרגע כי כעסתי עליו. הוא תייג אותי כאדם שאני לא, הוא מאמין בקלות לשקרים עליי במקום לסמוך על המילה שלי. ״לא שאלת אותי בכלל״ אמרתי וזקפתי את גבותיי, מבטו מיוסר ואף שזה כאב לי ניסיתי שלא לרחם עליו, ״לא ניסית לדבר איתי, לא שאלת דבר לפני שהתפרצת וזרקת עליי את כוס הקפה.״ ״א-אני מצטער״ ״אתה לא שלם עם זה.״ קטעתי אותו, הוא הסתכל מבולבל לעיניי והניד באיטיות בראשו, גיחכתי ״בחייך לואי״ ״זה לא נכון״ אמר ונראה מבוהל מהריחוק שלי, הרגשתי שזה מה שהייתי צריך לו בקצת. שירצה אותי אולי קצת כמו שאני רוצה אותו, שילחם קצת על מקומו איתי. רציתי לשמוע אותו אומר את זה בבירור, ובו זמנית פחדתי מלשמוע את זה. ״אני לא אוהב לשחק משחקים״ הסתכלתי לעיניו והוא נראה נבוך וחסר מילים. ״אני לא משחק אני פשוט...״ הוא אחז בשיערו, ״אני לא יודע הארי, אני ואתה ?״ עיקמתי מעט את ראשי והוא עצם את עיניו בתסכול, ״לא, זה לא נשמע טוב״ מיהר לומר והתהלך צעדים איטיים במקומו ״אני בחור פשוט, ואתה...״ ״בחור פשוט יותר״ השלמתי את דבריו, אני חושב שכל העסק של משרדי סטיילס והדירה הגדולה שלי גורמת לו לחשוב שאני איזה אידיוט עשיר ומפונק. ״זה בסדר לואי, קשה לראות מעבר לפעמים״ ״לא, לא הארי רגע-״ ״מוטב שאלך״ קטעתי אותו והוא נראה מבוהל מעט, הנהנתי וצעדתי לאחור ״כדאי שתקח זמן להבין מה לעזעזל אתה רוצה״ הסתכלתי עליו מבט אחרון ויצאתי מחדר העובדים. אני חושב שלפני שיצאתי יכולתי לשמוע ׳אני מצטער׳ מפיו, אך לא הייתי בטוח. הרגשתי צביטה בבית החזה שלי, רציתי לבעוט במשהו אז ווידאתי שאני מתרחק מבית הקפה המזויין הזה. נכנסתי למכונית והוריתי לרוג׳ר לחזור למשרדים, בזמן שחייגתי לאנדרו. ״מר סטיילס, איך אוכל לעזור ?״ הוא ענה ברשמיות, גורם לי לגלגל את עיניי. ״תבטל את המעבר של תיאו, מיד !״ דרשתי, שולף סיגריה מכיסי בשביל להירגע, כף ידי רעדה מעט והחזקתי את הסיגריה בחוסר יציבות. ״הארי, מה שלא קרה איתו אני לא יכול לפעול ככה. אין דבר כזה לבוא עם המקום האישי שלך לעבודה-״ ״אנדרו אני לא צוחק !״ צעקתי, כעסתי. אין מצב שהמזדיין הזה יקבל הזדמנות כזו טובה, לא אם זה תלוי בי. ״תבטל את זה מיד. היססת בינו לבין צ׳ארלי לא ? תתן את ההזדמנות הזו לצ׳ארלי״ ״זה הרבה עבודות נייר ו-״ ״אז לעזעזל אני אעשה את זה״ קטעתי אותו, שומע את אנחתו ורק חיכיתי שיסכים איתי. ״מה אתה אומר ?״ ״בסדר, נעשה את זה.״ אף פעם לא עירבתי דברים אישיים במקום העבודה, אפילו עם אשלי שראתה אותי במצבים הכי גרועים ושמעה ממני שטויות, בעבודה התנהגתי בצורה מקצועית. לא עירבתי בין החיים האישיים לעבודה, אבל כלכך כעסתי עכשיו. זה היה מעשה ילדותי ושגוי, לסכסך ביני לבין לואי ? בחייך תיאו, זה כל מה שיש לך ? הדלקתי את הסיגריה ושאפתי ממנה, ממלא את ריאותיי בעשן הסמיך ומרגיש רוגע קל בגופי, עדיין הכעס שלט.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
