I Want To Write You a Song {הושלם}

משולחן האוכל - 10

22 בנובמבר

"הוא לא אכל ארוחת ערב אתמול," ליאם מנופף במזלג בתסכול. "הוא צריך ארוחת בוקר!"

לואי פולט אנחה ארוכה. זה נהיה טרנד, שניהם התווכחו על הארי ועל הפנקייקים. איזו דרך מקסימה להתחיל את היום.

"תרגע, ליאם!" הוא יורק בחזרה. "זאין עדיין בחדר שלו וישן בגלל הנגאובר, אבל לא אכפת לך מזה!"

עכשיו ליאם עומד על הרגליים, פניו אדומות מכעס. "לזאין אין סרטן מוחי!"

הוא מתחרט על המילים ברגע שהם עוזבים את שפתיו. הוא מביט בלואי בעיניים מתנצלות.

נייל, ששתק עד כה בארוחת הבוקר, התחיל לבכות. "לואי... זה לא נכון.... נכון?" קולו נמוך, נמוך יותר מאי פעם. "מתי... מתי..."

לואי זועם. "אני לא יודע, בחור. למה אתה לא שואל את ליאם?" הוא עומד על הרגליים עכשיו. "נראה שהוא כל כך להוט לדבר על זה!" הוא מסתער לעבר הדלת, לא טורח לנקות את הצלחת.

"חכה אני מצטער-"

ליאם נקטע על ידי טריקת הדלת.

לואי צונח על הקיר, מובס. הארי ביקש דבר אחד החודש, רק דבר אחד. אל תספר עדיין לבנים. הוא לא יכול היה שלא כי ליאם ניחש את זה, אבל עכשיו גם נייל ידע. וזו לא הייתה הדרך הטובה ביותר להעביר לו את החדשות, עם צרחות וטריקת דלתות. הדבר היחיד שהוא מרגיש כרגע זה אשמה. הוא יודע שהוא הגיב יתר על המידה, ולא היה צריך להתפוצץ על ליאם.

חלק קטן ממנו יודע שליאם אינה הסיבה האמיתית שהוא נסער.

מעבר לדלת הוא שומע מישהו שמכחכך בגרון.

"לך מפה ליאם," הוא אומר, "אני לא בפאקינג מצב רוח."

"בוקר טוב סאנשיין"

הוא הרים את ראשו, כי זה בכלל לא הקול של ליאם. ולמרות כל החרא שקורה, לואי לא יכול שלא לחייך כשהוא שומע את זה.

הארי.

הוא מרים את ראשו אל זאין שנראה מאוד מודאג, וכשזרועו כרוכה סביב הארי שנראה מבולבל מאוד.. בדרך כלל המראה של זרועו של מישהו אחר שנכרך סביב החבר שלו היה גורם ללואי להתרגז, אבל זה היה זאין.

"מצאתי אותו תוהה במסדרון איפה אתה," אומר זאין ברוח של חיוך, "כמו גור עצוב ואבוד."

הארי מקמט את גבותיו. "שמעתי צעקות, שם," הארי מצביע על דלת חדר האוכל. "למה?"

האמת היא שהארי שנא את הרעיון שחבריו עשויים לריב עליו. זה גרם לו להרגיש אשם מאוד.

לואי פותח את פיו כדי להכחיש זאת, אך מבין שאין טעם. לשקר לו לא יעזור לשום דבר, והאמת הוא פשוט היה עייף רגשית מכדי לחשוב על שקר הגון. אז במקום זאת, הוא מושך את הארי על הברכיים שלו, כורך את זרועותיו סביב המותן שלו.

ואז הוא מסביר את כל מה שקרה.

הארי מנענע את ראשו, כמעט בבכי.

"היי היי היי," לואי מנסה להרגיע אותו, "מה הבעיה, בייבי?"

הארי מתייפח עכשיו. לואי מקרב אותו קרוב יותר, אפילו לא אכפת לו שדמעותיו סופגות את חזית חולצתו. הצליל של הארי בוכה כל כך קורע לב שהוא פוגע פיזית בבטנו של לואי.

לבסוף הוא מצליח להיחנק, "אני מצטער, לו. לא התכוונתי לגרום לך לריב."

זה מעביר עוד כאב בבטן של לואי. כואב לו לראות את הארי ככה, בצורה כל כך פגיעה. אנשים כמו הארי לעולם לא צריכים לבכות. מגיע לו להיות מאושר כל הזמן.

לואי רוצה לצרוח, אבל הקול שלו עדין, כל כך עדין עד כאב, כי הוא לא יכול לשאת את המחשבה להרגיז את הארי שוב.

"בייבי תסתכל עלי," הוא מרים בעדינות את סנטרו של הארי, מביט בעיניו הרטובות. המראה שובר את ליבו של לואי בפעם החמישית הבוקר. "זה לא אשמתך, האז. כל זה לא אשמתך. אתה צריך להאמין לי, כי אני לא סובל לראות אותך ככה." הקול שלו נסדק בחלק האחרון, כי ההבנה פוגעת בלואי.

הארי יצטרך לחיות בכאב למשך שארית חייו.

ולואי לא יכול להגן עליו מפני זה.