I Want To Write You a Song {הושלם}

פגוש אותי במסדרון - 5

10 בנובמבר

חמשת הנערים יושבים מסביב לשולחן ארוחת הבוקר, ומנסים לשוחח.

"מישהו צפה בפרק שהיה אתמול בלילה?" ליאם שואל, בולע חתיכה של פנקייק.

"ברור," זאין התפרץ, "החלק של הנחש היה מצחיק."

ואז הם חזרו לשקט מביך. עבר יותר משבוע מאז האבחנות של הארי, ומאז הדברים לא היו אותו הדבר בין הבנים. הארי אמר להם שיש לו סרטן, אך סירב להיכנס לפרטים נוספים. הוא לא רוצה שידאגו לו יותר מהנדרש. הם לא יודעים שהוא גוסס.

נייל מכחכח בגרונו. "תעביר את הסירופ, האז."

הארי לא מגיב. הוא פשוט ממשיך לדחוף את האוכל שלו עם המזלג.

"האז?" נייל חוזר.

אין תגובה.

לואי מקיש בעדינות על כתפו. "היי אהוב?"

הארי מרים את ראשו, "אה?"

לואי מצביע לעבר נייל ועיניו של הארי עוקבות.

"סירופ?" שואל נייל, מסתכל עליו במבט תומך ומבין.

הארי מנענע בראשו, "נכון, מצטער." הוא מרים לאט את הבקבוק ומעביר אותו לחברו.

ידיו רועדות, אבל האחרים אדיבים מספיק כדי לא להגיד כלום.

אירועים כאלה הופכים תכופים יותר ויותר מדי יום ביומו, כך נראה. הארי בוהה בלי הבעה, חוסם את העולם סביבו. נראה גם שלואי היה היחיד שיכול להחזיר אותו למציאות.

לואי קם לנקות את הצלחת. כשהוא חוזר מהכיור, הוא עומד מאחורי הארי, משפשף את גבו. "איך אתה מרגיש?"

הארי מושך בכתפיו. "הראש קצת כואב."

לואי נאנח. "בקושי נגעת באוכל שלך לאב."

"לא ממש רעב."

לואי מהנהן ומושיט יד לצלחת שלו, "בסדר מותק, אני יכול לקחת את זה בשבילך."

"תפסיק." כולם מסתכלים על ליאם. "הוא חייב לאכול."

לואי יורה בו מבט זועם. "הוא אמר שהוא לא רעב, אבוש."

ליאם נאנח, מתבונן בעוד לואי מסיר את ארוחת הבוקר של הארי לשקית הזבל. "לואי, אפשר לדבר?" הוא מצביע לעבר הפתח, "במסדרון?"

לפני שיש לו אפשרות להגיב, ליאם עומד על רגליו וגורר את לואי בזרועו. ברגע שהדלת נסגרת מאחוריהם, ליאם פולט אנחה ארוכה.

"מה?" לואי משלב את זרועותיו בהגנה.

"מה קורה איתו?"

"אתה יודע מה קורה," לואי יורה בחזרה, "הארי כבר אמר לך."

"לא ממש," עונה ליאם, "ואל תחשוב שאתה עושה לנו טובות בכך שאתה משאיר אותנו בחושך."

שני הנערים שותקים לרגע, ליאם בוחן בקפידה את פניו של לואי. לבסוף הוא לוחש, "זה רע, לא?"

לואי פותח את פיו כדי להכחיש, אך גופו מסגיר אותו והוא פורץ בבכי. זו תשובה מספקת בשביל ליאם, והוא עוטף את זרועותיו סביבו. "ששש," ליאם לוחש לפניו, "הכל הולך להיות בסדר."

לואי נושם נשימה עמוקה וחנוקה ומנענע את ראשו בטירוף, "לא... אני... הוא... לא בסדר!" גופו משתגע מהתקף נוסף של יבבות.

ליאם לא אומר שום דבר אחר כשהוא אוחז בחברו המבוגר, אבל הוא מרגיש בור בבטן שלו.

--------------------

מאוחר יותר באותו ערב נייל, זאין וליאם עוזבים בשביל מסיבת העיתונאים. לואי יושב מכורבל על הספה, ראשו של הארי בחיקו והוא משחק בתלתליו. סרט מתנגן ברקע, אבל אף אחד מהם לא ידע להגיד לך איזה סרט זה. הילד הצעיר נסחף אל מחוץ לתודעה, ולואי נותן לו את כל תשומת ליבו.

ככל שהוא מקדיש תשומת לב רבה יותר להארי, כך הוא שם לב לדברים קטנים יותר לגבי החבר שלו. כמו עד כמה קצוות שיערו רכים, או איך כשהוא מעסה נקודה מאחורי אוזנו של הארי הוא נמס כמו מרק מתחת למגעו. או כמה נשימתו של הארי חמימה על עורו.

לואי מעיף מבט אל השעון שעל הקיר. "לאב?"

הארי לא מגיב בהתחלה, אז לואי מנענע את כתפו בעדינות. "הארי?"

הארי זז, מעביר את התנוחה שלו על ברכיו של לואי, אך אינו פוקח את עיניו. הרבה יותר קשה להעיר אותו ממה שהיה פעם. הוא היה כל הזמן עייף.

לואי פולט אנחה קטנה, מנסה להתעלם מהבור שהולך וגדל בבטן, כל פעם שהוא חושב על הארי שחולה.

ללא התראה מוקדמת, לואי מתכופף קדימה ולוחץ נשיקה ארוכה אל שפתיו של הארי. בדרך כלל לנשק את הארי ככה היה מדליק את לואי, אבל כל מה שהוא יכול להרגיש זה עד כמה שפתיו חמות באופן טבעי כנגד שלו.

אחרי כמה שניות עיניו של הארי נפתחות. בהתחלה הוא נדהם, אבל אחר כך הוא נכנע ומנשק את לואי בחזרה, נשיקה איטית ומתוקה. כשהארי מתרחק, הוא מחייך כמו טיפש. "מה קרה?" הוא אומר, קולו עמוק ומבולבל.

עכשיו לואי הוא זה שמחייך, כי גם במצבו החולה והמנומנם, החבר שלו מושלם. "הגיע הזמן לארוחת ערב," הוא אומר ואז מוסיף, "וקצת תרופות, אתה רותח מחום."

החיוך של הארי מתמוגג. "אני לא ממש רעב. אני יכול פשוט לחזור לישון?" הוא מנסה להתכרבל בחיק חברו, אך לואי מתרחק.

"בקושי אכלת כל היום, לאב. הבטן כואבת לך?"

הארי מנענע בראשו. "אני פשוט, כל כך עייף. כאילו.. אין לי כוח לקום ולאכול כלום."

לואי קם לכיוון המטבח, אך לא בלי להכניס את הארי חזרה לספה עם שמיכה ונשק קלות על הלחי.

"לאן אתה הולך, לו?"

"אל תדאג אני אחזור בקרוב. תנסה לנוח, בסדר?"

בדרך כלל, הארי היה מתווכח. אבל הארי היה  עייף, כל כך עייף. אין בו את הכוח והמאבק להתווכח, כשהוא עטוף בשמיכה של לואי, הוא נכנע לשינה.