I Want To Write You a Song {הושלם}

כל הדברים הקטנים שלך -11

1 בדצמבר

הבוקר הארי התעורר לפני לואי, אבל הוא לא קם מהמיטה. הוא שוכב שם, נשען על מרפק אחד וחוקר אותו.

הפנים של לואי רגועים, שיערו נראה רך במיוחד באור השמש הזורם מהחלון. הארי כל כך רצה להושיט יד לשיערו, אבל הוא לא. הוא לא היה רוצה להסתכן שבטעות יעיר אותו משנתו. לואי נראה צעיר יותר בזמן שהוא ישן, הארי חושב ופחות עצוב. הוא גם מהופנט מעט מהריסים של לואי, שנראים ארוכים וזהובים באור השמש.

הוא בוחן את כל הפרטים הקטנים של פניו, לוקח אותם ומתחייב שיזכור. הארי חושב שהוא יכול לבהות בלואי כל היום אם היה נותן לו, ועדיין מגלה דברים קטנים חדשים על פניו היפות.

הוא בהחלט מאוכזב כשהוא מתבונן בעיניו של לואי נפתחות לאט.

כל הדברים הטובים חייבים להגיע לסיומם.

לא לוקח הרבה זמן עד שהוא מתעודד, כי הוא שמח לראות את לואי. הארי אולי קצת טיפש בשבילו, אבל זה בסדר. לואי גם טיפש עבור הארי.

והם לעולם לא ירצו בכך בדרך אחרת.

"בוקר טוב, סאנשיין," אומר הארי ברכות ומושיט את ידו ללטף את שיערו של לואי עכשיו כשהוא ער. הארי לא יכול להילחם בחיוך שלו, כי זה רך כמו שהוא נראה.

לואי מחייך גם הוא ומשפשף את עיניו הכחולות המנומנמות. "היה לי חלום טוב," הוא אומר, קולו עדיין מטושטש.

הוא נמס על דבריו, מכיוון שקולו הישנוני של לואי עשוי להיות הצליל המועדף עליו. ממש שם עם הצחוק שלו, כמובן.

הארי מתקרב יותר ללואי. "ספר לי על החלום הזה."

"טוב, היית שם. ואנחנו היינו בחוף הים, זה שאתה כל כך אוהב-"

"קייפ קוד", הם אומרים באותו השנייה.

לואי מגחך, "לא שחינו או משהו, פשוט שכבנו קרוב, ספוגים באור השמש. ומתכרבלים אחד עם השני."

הארי מבין שזה בדיוק מה שהם עושים כרגע. הוא מחייך. "נשמע כמו חלום נחמד."

לואי מגחך ומסמיק מעט, "אני חושב שזה החלום האהוב עליי אי פעם." ואז בלי לחשוב הוא פולט, "אנחנו צריכים לחזור לשם בקיץ הזה."

פניו של הארי מחווירים, וייסורי אשמה שוטפים את לואי, כי איזה דבר טיפשי לומר לילד גוסס! אז הוא זורק במהירות את המחשבה ממוחו מכיוון שלואי לא ממש יכול לחשוף אותו.

שניהם מתנגדים לדחף להתחיל לספור את החודשים על אצבעותיהם. לבסוף, הארי עונה.

"אולי."

העניין במילה "אולי", זה שמשמעותה האמיתית טמונה באופן בו האדם אומר זאת. כשאומרים "אולי", עם חיוך ועיניים בהירות, זה אומר אפשרי. זה מסמל תקווה.

לא כך אמר הארי "אולי."

הוא אמר את זה להיפך, הדרך שבה אתה לא פוגש את העיניים של האדם האחר, כי אתה לא רוצה לראות את פניו נופלות. סוג של אולי כשאתה מפחד מדי לומר פשוט "לא".

למזלם, דפיקה בדלת מוציאה אותם משיחתם. "ארוחת הבוקר כמעט מוכנה, נתראה בעוד שני דקות." ברור שליאם עדיין מר על הריב שלהם בשבוע שעבר.

כשהארי מתלבש הוא מסתכל על לואי וניצוץ סקרני בעיניו. "היי, לו?"

"כן בייבי?"

"אתה חולם עלי לעתים קרובות."

"כמובן שכן," עונה לואי ומושך את חולצתו מעל לראשו, "פחות או יותר כל לילה. אתה כל עולמי, האז."

"מה עם חלומות רעים? אני לא נמצא בהם?"

לואי בולע רוק בכבדות. הוא לא רוצה לשקר להארי... אבל הוא גם לא רוצה להדאיג אותו. "לא, אתה אף פעם לא נמצא בחלומות האלו."

למעשה, הוא לא שיקר מבחינה טכנית...

בכל חלומותיו הגרועים ביותר, הארי כבר מת.

המחשבה מעבירה צמרמורת בעמוד השדרה של לואי.

הארי שם לב. "אתה בסדר, לו?"

"יאפ, רק צריך סוודר."

הארי בסדר, לואי מזכיר לעצמו.

הארי בסדר.

לעת עתה.

--------------------

באותו לילה, להארי לוקח הרבה זמן במקלחת. לואי חושב שזה בגלל שהוא חש כמו זבל קודם לכן, ומקלחת ארוכה לפעמים עוזרת.

אבל הארי היה שם הרבה זמן. לא יזיק לבדוק מה קורה איתו.

"היי האז?"

אין תשובה.

"היי האז!"

אין תשובה.

זה לא מדאיג את לואי, שרגיל שהארי לא מגיב עד עכשיו. לאחרונה קשה יותר למשוך את תשומת ליבו.

"אני נכנס בסדר?" הוא אומר ופותח את הדלת.

האוויר סמיך מאדים וריח של שטיפת גוף.

לא רגע, לשטיפת גוף יש ריח אחר, חושב לואי. זה מריח... מתכתי כמעט.

אוי שיט.

"הארי!" לואי רץ למקלחת, כמעט מחליק על האריחים הלחים.

הוא פותח את וילונות המקלחת בכוח כה רב עד שמעט קורע אותם, ופניו הופכים ללבן. הוא מנסה לצרוח, אבל הוא המום מכדי להפיק צליל.

הארי המושלם שלו שוכב מחוסר הכרה בתוך שלולית דם, שנראה כאילו הוא זורם מראשו.

ואז ההתקף שלו התחיל.