זה הפרק השני, הבטחתי לכם שהפרקים הבאים יהי וארוכים יותר, זה היה חמישה דפים בוורד.
שוב אני מזכירה, הבנים נכנסים לסיפור רק בפרקים הבאים וגם זה לא יהיה תפקיד כזה גדול בהתחלה.
טוב, בלי יותר מידי חפירות...
----
"ג'יני! קומי! שלא תאחרי לרכבת!" ארתור, אבא שלה, צעק ודפק על הדלת.
"בסדר! בסדר! אני ערה!" היא החזירה לו והתיישבה במיטתה, שומעת את צעדיו מתרחקים ואת הדפיקות על חדרם של הבנים. היא אהבה את אבא שלה יותר מרוב האנשים בעולם, הוא היה הבן אדם הכי קרוב אליה. אם כמה שזה נשמע מוזר. היא הייתה מספרת לו הכל מאז שהיא הייתה קטנה והוא תמיד ידע איך להצחיק אותה.
בתנופה קלה היא קמה מהמיטה, ניגשת ישירות לארון שנפתח מעצמו.
"מה אני אלבש?" היא מלמלה בשקט. היא חזרה לשידת העץ הקטנה ליד מיטתה, לוקחת את השרביט הקטן העשוי מעץ. היא כיוונה אותו אל הארון ובתוך שנייה כל הבגדים שהכי אהבה הונחו מקופלים בתוך המזוודה שלה.
"ילדים! המדים שלכם מחוץ לדלת!" אימם צעקה וג'יני ניגשה אל הדלת, לוקחת את המדים וטורקת אותה בחזרה. חצאית אפורה, חולצה לבנה עם צווארון ומעליה קרדיגן אפור. כשסיימה להתלבש היא קשרה את העניבה של בית הספר והכניסה אותה אל מתחת לקרדיגן. היא גרבה את גרבי הברך הלבנות והחליטה לשים נעלי ואנס פשוטות.
"ג'יני! את מוכנה?!" רון צעק מהצד השני של הדלת.
"עוד לא!" היא החזירה ושמה את השרביט בתוך הגרב הימנית, ככה שלא יראו אותו. הזכירו לה כבר אתמול שאסור לה להביא חפצים קסומים לבית הספר, אבל היא הייתה צריכה אותו. כמו-כן, היא קיפלה במהירות את גלימת בית הספר הקודם שלה, בית הספר לקוסמים, והכניסה אותה למזוודה גם כן.
היא ניגשה למראה, מניחה את הקשת השחורה על שיערה ומביטה בהשתקפותה. השיער הג'ינג'י שלה בולט, הצבע שאפיין את בני משפחת וויזלי, לכולם היה שיער ג'ינג'י. עיניה הכחולות נראו טוב גם בלי איפור, דבר שלעולם לא השתמשה בו.
היא נזכרה בשנים הקודמות שלה בבית הספר הקודם, שבו כל התלמידים היו כמותה, בזה שאחיה התעצבנו מהבנים שתמיד התרוצצו סביבה. האמירות של שלושת אחיה התרוצצו במוחה, כמה שהם דיברו על זה שהיא יותר מידי פופולרית לטובתה. היא תמיד חשבה שהם סתם קינאו בזה שהיא יותר מקובלת מהם, אבל מצד שני, תמיד היו סביבה אנשים, מהרגע שהגיעה לבית הספר היא מעולם לא הייתה לבד. היא לא התכוונה לקבל את התואר הזה, אבל היא לא התלוננה, אנשים אהבו אותה שם. אחת הסיבות שהיא לא רצתה לעזוב.
"ג'יניייי!" רון קרא שוב, מאריך את שמה בכוונה. הוא אמנם גדול ממנה בשנה, אבל הוא יותר ילדותי ממנה, כמו ג'ורג' ופרד.
"טוב! טוב!" היא צעקה ופתחה את הדלת, נותנת לרון להיכנס ולקחת את המזוודה שלה. היא הביטה על המדים שלו, הם לא היו כל כך שונים משלה. חוץ מהעובדה שלא לבש חצאית כמובן. הוא לבש חולצה לבנה מכופתרת מפתחת לסוודר אפור, מתחת לסוודר הייתה גם עניבה פשוטה ושחורה. מכנס שחור ונעליים שחורות פשוטות היו על רגליו.
