פוב הארי:
היה ערב, המשמרת שלי הסתיימה וחזרתי הביתה, אני צריך לפתוח את הבר, הפשטתי את בגדיי שמתי את הג׳ינס השחור החולצה השחורה עשיתי קוקו שמתי את נעליי ויצאתי מהבית,
מקווה שיהיה לי זיון היום כי אחרי היום המתיש הזה אני צריך את זה,
ולואי הזה צריך לקחת את הבגדים שלו.
נסעתי באוטו ועברתי ליד הבית של לואי...
אולי אני אקרא לו? החבר הזה שלו עובד אצלי, אני יאסוף אותם אולי...
יצאתי מהמכונית לקחתי מסטיק נוסף, ודפקתי על הדלת...
״של-שלום? כן אתה מחכה למישהו?״ זו אמא של לואי נראה לי
״ליאם ולואי? ליאם עובד אצלי ולואי אמר שהוא יבוא היום לבר...״ אמרתי לה בשקט.
״את נראית ממש טוב היום מיס טומלינסון...״
ראיתי אותה מחייכת.
״תודה ילדון, אז אתה החבר?״ החבר? היא אמרה את זה בציניות והנחתי שזה אני?
״כנרא? בכל מקרה, אם הם רוצים-״
״אמא אני ישים את זה? זה- הארי???״ הוא שאל בהלם ואמו עמדה שם בשקט.
״אממ... הוא אמר שהוא מכיר אותכם והוא יכול להסיע אותכם למועדון, איפה שאתה עובד ליאם״
לואי הביט בי מובך כל כך... הוא השפיל את מבטו, בזמן שבחנתי את גופו ולהסתיר את המסטיק שבפי... חיוך עלה על פניי...
אני הולך לגנוב למישהו את הבתולים היום.
״אז אתם רוצים לצאת ? ואתה נראה מקסים לולי״ לולי?
״אמא...״
״אתה מובך בגלל איך שאמא שלך קוראת לך? תגיד לו שהוא לא צריך הארי״
״הו זה בסדר, אמא שלי קוראת לי הארולד, זה גם לא הכי משהו״
לואי גיחך וזה גרם לו להיות יותר בנוח, הוא פשוט היה נראה קפוא כזה...
״את צריכה משהו לפני שנצא מיס טומלינסון?״ שאלתי אותה בנימוס ולואי היה בהלם מנימוסיי.
״הו לא זה בסדר תודה הארי, אתם יכולים לצאת, אל תמהר לחזור לולי״
הוא התכווץ ששמע את השם והיא נישקה אותו בלחי, יצאנו לבחוץ.
״למה באת?!?״
״ואו כמה אהבה לואי״ אמרתי לו וליאם צחק.
״אני מסוגל ללכת בעצמי הארי!״
״הו לא נראה לי, לולי״ אמרתי לו בציניות והוא נזף בי ואני גיחכתי.
הכנסתי אותם למאחור והגענו למועודון,
הם ירדו ולואי עדיין כעס, בחייאת מה הוא עושה פרצופים?
אנשים התחילו להיכנס... קלטתי בחורה שהסתכלה עליי והעבירה את ידיה על צווארי... היא נישקה אותי מאחורי האוזן וקלטתי את לואי מסתכל... אוקי אמרתי שאני אגנוב למישהו היום את הבתולים, אז זה כנרא לא תיהיה היא.
״תרגעי קצת, את לא הזיון שלי ללילה הזה״ אמרתי לה והתרחקתי אותה ממני.
״לואי למה אתה כועס עליי כל כך?״
הוא הסתכל עליי וידו שלובות, זאין וליאם מתמרחים שם בצד ונייל שותה בצד מביט על כולם, אני מכיר כאן את כולם, רק הלואי הזה...
הוא מסקרן אותי, זה הכל.
״כי אתה סתם מעיק!״ השפה שלו מצחיקה אותי כל כך, בן כמה הוא?
״בן כמה אתה שאתה מדבר ככה?״ שאלתי אותו שאלה רטורית אבל הוא בחר לענות.
״אני בן 19- לא התכוונת לשאול באמת...״ הוא השפיל את מבטו
״איך עלית על זה?״ פתחתי את עייני והוא גלגל את עיניו.
YOU ARE READING
Remember that night?
Fiksi Penggemarלואי טומלינסון הנער החמוד והתמים בן ה19 מדונקסטר עובר ללונדון, הוא לא מכיר את התנאים שם , לא מכיר את השכונה ולא את האנשים.. אבל יש לו לפחות את ליאם..נכון? הוא גר שם כל החיים, אבל אין לו מה לעשות שם יותר.. הוא פוחד לעבור. הוא לא יודע מה מצפה לו. אבל...
