הנסיכה שלי-הושלם

מוכנה

נ.מ אנג'ל

לא! לא! לא!
לא יכול להיות! אני לא רוצה תינוק מהמפלצת הזאת!
הגוש בגרוני החל לגדול והרגשתי את הדמעות מחכות להתפרץ, הבטתי בדיימון שחייך חיוך מבחיל ומפחיד "סופסוף לאב"  הנהנתי לאט והשפלתי מבט. הוא הרים את ראשי עם אגודלו ונישק אותי, הוא הפך את הנשיקה לטיפה יותר אגרסיבית והחליק את לשונו לפי ותחושת גועל עלתה בי... התנתקנו והוא הביט בעייני ואני בשלו "את שלי" הוא אמר ברכושניות ונישק את אפי נשיקה קטנה ואמר "את יכולה ללכת, אני אשלח לחדרך עוד מעט משרתת שתכין לך משהו לאכול" הוא שיחרר את מותניי ואני מיהרתי לצאת מהמשרד ולרוץ אל חדרי, השומר בכניסה פתח לי את הדלת ונעל כשנכנסתי. מיהרתי אל הארון והחלפתי את השמלה לפיג'מת פרווה לבנה עם ציורים של פנדות ואת שיערי אספתי לקוקו מרושל, הרגשתי את הדמעות גולשות על לחיי ונופלות מסנטרי. עליתי על המיטה והתפרקתי...

כעבור שלוש שעות

נ.מ ג'יימס

דלת הצינוק נפתחה ודיימון נכנס פנימה וסכין בידו "אני מופתע לראות שאתה לא מוותר, למרות שאין לך למה להילחם... הממלכה שלי, הכתר שלי... אנג'ל שלי" הוא הדגיש את שתיי המילים האחרונות, מה שגרם לי לרצות לרצוח אותו. "אתה יודע שזה לא אמיתי, הכל אשליה, אתה לא מלך ואתה לא שליט... אתה שום דבר" ראיתי את הזעם בעיניו כשסיימתי את המשפט והרגשתי את הסכין ננעצת בידי וזעקת כאב קטנה נמלטה מפי ודיימון חייך "אל תדאג, בדיוק כמו כולם... אתה תשבר" הוא אמר, הוציא את הסכין מידי במהירות מכאיבה ויצא מהחדר. מה אם הוא צודק? מה עם אנג'ל חושבת עליי כחלש? מה אם היא חושבת שאני פחות טוב מדיימון? אולי היא תעזוב אותי? אולי היא אוהבת את דיימון?
אבל מה שקרה באותו הרגע שינה את מחשבותיי, אנג'ל נכנסה בשקט ובמהירות לחדר וסגרה את הדלת כשלגופה פיג'מת פרווה והיא מחזיקה בידה שני ספרונים, היומן והפנקס... היא הניחה אותם על ידי אך לא רחוק מדיי ונשקה לפי ורק אז שמתי לב לשבילי הדמעות שעל לחייה "מה קרה, פרח? מה הוא עשה לך?" "ג'יימס, הו...הוא הכנ...הכניס אותי לה...הריון" באותו רגע הרגשתי את כל הכעס שבי מתפוגג ואת מקומו ממלאת חמלה "הכל יהיה בסדר אהבה שלי, היום אנחנו יוצאים מפה" היא הביטה בי בחיוך קטן "איך?" "האנשים שלי רק מחכים לפקודה, תארזי תיק קטן, שיספיק לך... בגדים מברשת וכל  השיט הזה שאת צריכה" חייכתי אליה חזרה והיא נשקה לי שוב ואמרה "אני יכולה להביא מישהי?" "ומי זאת?" שאלתי בחשד "קוראים לה אלה, היא עובדת כאן, ואחיה הקטן נמצא בארמון..." "ברור אהובה, היא ואחיה הקטן יבואו איתנו" "אני חייבת לזוז לפניי שיראו אותי" היא יצאה מהחדר ומשאירה אותי מחייך חיוך דבילי, התמימות שבילדה הזאת תהרוג אותי... חיכיתי עשר דקות ואחריי שהשקט חזר לשלוט בחלל אימצתי את שריריי ובלי בעיה ניתקתי את השלשלאות מידיי וניקיתי את הדם והאבק מגופי, לקחתי את הספרונים והוצאתי את הבלטה שברצפה והוצאתי מכשיר קשר,
"אדם שומע?"
"שומע אדוני"
פתחתי את הסיפונים ובדקתי את הזמנים
"תהיו בכניסה האחורית בדיוק בשעה 23:15, ולא שניה אחת קודם או לפניי, ברור?"
"כן אדוני"
המכשיר נכבה ואני החזרתי את מכשיר הקשר למתחת לרצפה וצירפתי אליו את הספרונים, נעלתי על עצמי את השלשלאות חזרה לידיי ונתתי לעייני להעצם.

נ.מ אנג'ל

הוצאתי מחדר הארונות שלי תיק בינוני בצבע שמנת, הכנסתי אליו שלוש חולצות, שלושה זוגות מכנסיי ספורט, כפכפים, שניי זוגות הלבשה תחתונה, שלושה זוגות גרביים ,מברשת שיניים, מברשת שיער ומשחת שיניים. נשאר עוד טיפה מקום אז חזרתי לארון ולקחתי חמש חולצות האובר סייז שהיו לי בארון, שלוש שחורות ושתיים אפורות לג'יימס, שלושה מכנסיי אלגנט ושלושה בוקסרים...
זהו אני מוכנה. דפיקה נשמעה בדלת ואלה נכנסה אל החדר כשבידה מגש מלא בכל טוב. סימנתי לה להיות בשקט ולהיכנס וסגרתי את הדלת "אנחנו יוצאים מפה היום" היא חייכה אליי חיוך ענק וכמעט וצווחה אבל סתמתי את פיה "מי זה אנחנו?" היא שאלה "אני, את, ג'יימס, אחיך הקטן ועוד כמה מאשיו של ג'יימס, אני יודעת?" "אחי?" היא שאלה מופתעת "מה קרה?" "חשבתי שנצטרך להשאיר אותו פה" דמעות קטנות ירדו מעייניה היפות וחיוך התפרס על פניה "בחיים לא" חייכתי אליה חזרה וניגבתי את דמעותיה "תהיי מוכנה, תכיני תיק לך ולאורי ותהיו במגורי המשרתים ואל תצאו!"  היא הנהנה במהירות ויצאה מהחדר בחיוך שגרם לי גם לחייך.

איך????