נקמה מתוקה

21 ~ מלחמה

נקודת המבט של תאו:

״תכירו. המנהלת החדשה של המילאנו״ מציג בן את קים. ו-ואו כמה שהיא יפה בתספורת קצרה עד לכתפיים. היא נראת מבוגרת יותר אך היא מצליחה לגרום לי להתעלף במקום.
אני צופה במתרחש במילאנו דרך מצלמות האבטחה. אני יושב בבית ומתגעגע אליה. מתגעגע לכל חלק בה.
בעיקר לשפתיים התפוחות שלה.
בעצם לריח שלה.
לא פאק אני מתגעגע לתחת העסיסי שלה.
הורג אותי לדעת שאני לא יכול לגשת אליה ועוד יותר הורג אותי שהיא שונאת אותי. הייתי חייב ללכת על הקלף שידעתי שיגרום לה להתרחק ממני. זה שובר אותי לדעת שפגעתי בה. אבל אני מזכיר לעצמי שזה בישביל שהיא תהיה מוגנת. אני יודע שבסוף יהיה טוב.
כשהיא תדע מה עשיתי בישבילה היא תחזור אליי..ככה אני מקווה.
החששות תוקפות אותי. מה אם בכל זאת היא לא תסכים לחזור אליי?
אני מאושר לדעת שהיא הסכימה להצעה שבן הציע לה. בן הוא אומנם אדיוט גמור עם בחורות. אבל בן הוא חבר אמיתי, אחד כזה שילך על כל הקופה בשבילך.
כשהמצלמת אבטחה מתקרבת למחשוף של קים אני כמעט מתחרפן.
אני צריך לדאוג להגיד לבן לא לתת לאף אחד מהבחורים במילאנו להתחיל איתה. כי היא פאקינג שלי.

את השבועיים הבאים אני מעביר או בכושר או בשיחות עם איוב.
מאז שקים נכנסה לחיי הזנחתי את הספורט שכל כך אהבתי אז נחמד לחזור לעשות כושר, למרות שסקס איתה שורף המון קלוריות. גם חזרתי לעשן שתי קופסאות ביום. כי אין לי משהו אחר להתעסק איתו וגם כי למרות שקשה להודות בזה אני מתוסכל מהמצב.
הרצון שלי לגרום לפאבלו למות עולה בכל יום.
הבן זונה הזה יהרוס לי את החיים. אך אני מתכוון לקחת את החיים שלו הרבה לפני שהוא יספיק לעשות מהלך על קים.
גם על סופיה תיגברתי אבטחה. נטו כי אני יודע שקים תתרסק אם יקרה לבת דודתה משהו.
היום 15 באוגוסט, יום שישי ואני חוזר למילאנו שכל כך התגעגעתי אליו.
בשבועיים האחרונים קים ובן הכניסו הרבה שינוים למועדון, כמו משקאות וקוקטילים חדשים, הופעות של זמרים מוכרים, די גיי מפורסמים ועוד. הם ללא ספק עובדים טוב יחד.
השעה כמעט שתיים עשרה בלילה, הלילה החלטתי שאני חייב לראות אותה, אין דבר שאני משתוקק אליו יותר ממנה.
הגעגוע אליה עוד יהרוג אותי.
ואני מוצא אותה בין כל האנשים, בתספורת הלוהטת שלה, בשמלה שחורה שצמודה לגופה, בעקבים שגורמים לה להיות מחשמלת. היא נראת טוב אך עינייה נראות עצובות.
אני מיוסר לדעת שהיא כואבת את הפרידה שלנו.
אין לה מושג כמה אני סובל, לא פחות ממנה.

נקודת המבט של קים:

לא ראיתי אותו מאז שיצא מהחדר במלון שלי.
הכאב נהיה חזק יותר כשאני קולטת את עיניו האפורות מבין כל האנשים שברחבת ריקודים.
אני עוצרת את עצמי מלגשת אליו, לחבק אותו ולנשק אותו.
רק קצת..מה יכול לקרות? הרבה.
״הוא הגיע סוף סוף!,״ אומרת סופיה לצידי ומסתכלת על תאו בחיוך ענק. מתחשק לי לתת לה כאפה, כמה שהיא פתטית.
בשבועיים האחרונים בן ואני קידמנו את המילאנו, השלמתי עם סופיה וניסיתי להיות עסוקה כדי לא לחשוב עליו.
אך זה עבר ללא הצלחה כי בסופו של דבר חזרתי למיטה שלי בלעדיו. ו-ואו כמה שהוא חסר לי בלילות.
לסופיה סיפרתי שאני ותאו נפרדנו בגלל שהוא קרוע בין שתינו. היא קרנה באושר. אני בזתי לה ואמרתי לה שהיא לא אותה בחורה שהערצתי בעבר.
בתגובה סופיה נפנפה מולי כמה שתאו אוהב יותר בלונדיניות.
הייתי רגע מלסתור לה, אך דיויד הסתכל עליי בעיניו האהובות והרגיע אותי.
מבלי ששמתי לב סופיה ניגשה אל תאו, אני מרגישה את הלב שלי נשרף כשאני רואה אותם יחד. והאמת שאם כמה שקשה לי להודות בזה הם נראים טוב יחד..הם מתאימים. אבל אני חושבת אבל שסופיה הישנה ותאו מתאימים, סופיה החדשה מזעזעת מבחינתי.
הצדדים החדשים שגיליתי בה גרמו לה מלהיות הבחורה שהערצתי לבחורה שאני לא יכולה לסבול את הקיום שלה.
״קימי אני רואה שזה כואב לך..״ אני שומעת את דיויד לוחש באוזניי, הוא מושך את היד שלי ומסובב אותי אליו ואל איליה.
איליה מחבק אותי ודיויד מלטף אותי.
״אני בסדר..באמת. פשוט לא ראיתי אותו שבועים וזה קצת קשה לי,״ אני מסבירה את הרגשות איך הם משתיקים אותי וממשיכים לנחם אותי, נותנים לי תחושה טובה, שאני לא צריכה להסביר את עצמי, שהם מבינים אותי.
לבסוף תאו ניגש אליי ובוחן את פניי, סופיה נשארה מאחור נראת מעט מעוצבנת. ״היי,״ הוא אומר והיד שלו מושטת אליי. אני כל כך רוצה שיגע בי אך כמה שניות לפני שזה קורה, הוא עוצר.
״למה עצרת?״ אני שואלת, מתגעגעת למגע שלו.
״כי את כבר לא שלי,״ הוא אומר והמילים האלה הן כמו יריה אל תוך הלב הכואב שלי. ״נכון תאו.״
המוזיקה מחרידה את אוזנינו, אנחנו קרובים לרמקולים.
״ראיתי את מה שאת ובן עשיתם. אתם תותחים״ הוא לוחש באוזן שלי ואני מחייכת בעצבות. ״תודה,״ אני לוחשת באוזן שלו, מרגישה את הדמעות עומדות לחנוק אותי. אסור לי לבכות מולו אסור לי!
אלוהים כמה אני שמחה לדעת שהוא בסדר. כל לילה כמעט התעוררתי מדאגה אליו.
״אני שמחה לראות שאתה בריא ושלם״ אני אומרת והוא מחייך, הוא אוהב שאני דואגת לו. שמתי לב לאופי החם מאחורי החיצוניות האפלה שלו.
״ברצינות תאו, למרות כל מה שקרה בנינו אני שמחה לדעת שהכל בסדר. אני אעבור את זה, עברתי הרבה דברים-קשים מהפרידה שלנו. אני מקווה שגם אתה בסדר..״
הוא מלטף את הלחי שלי, אני רואה על עיניו את המלחמות שהוא לוחם בתוכו, ״אל תגע בי..״ אני אומרת וזזה ממנו. מתרחקת כפי שאפשר.
אני רצה, זכורנות איומים מציפים אותי. אני מרגישה שאיני יכולה לעמוד על רגליי. אז אני מגיעה למשרד הקטן שלי בצד השמאלי של המסדרון, שממולו המשרד הישן של תאו שהפך להיות המשרד של בן.
במשרד אני מתפרקת, אני בוכה ורוצה לקרוע את המסיכה ממני. כל כך קשה לי לראות את תאו וסופיה, בכל פעם שאני עוצמת את עיניי אני רואה פלאשבק של שתיהם.
אני יושבת על כסא משרדי, מרגישה את עיניי שחורות מהמסקרה, לא אכפת לי כרגע מכלום.
הגוינט צמוד לשפתיי, כרגע הסמים חזרו להיות המקום שאליו אני בורחת. בכל לילה קשה הם היו שם. הם לא הוא...
זה כל כך הזוי כי אני מרגישה אהובה על ידי תאו, איך יכול להיות שהוא אינו בטוח באהבתו אליי? אני מרגישה את זה.
אני נרגעת כאשר אני בחצי מהגוינט. תחושה מוכרת של שלווה ורגוע. הזכרונות מהילדות מופיעים, כאשר האבא האדיוט שלי עישן כל היום סמים והזניח את הבית.דברים שהעפתי מתודעה שלי מציפים אותי עכשיו, בגלל החרא הזה. והנה אני, יושבת במשרד שלי, בוכה בגלל גבר שגנבתי מהבת דודה שלי.
מרגישה לבד בעולם.
אני מצמידה את הגוינט אל שפתיי ולוקחת אותו לריאות.
״תעיפי את החרא הזה״ הקול האפל שלו נשמע, אני מסתכלת עליו ורואה אותו עומד מולי בפרצוף עצבני שאפילו מפחיד אותי מעט.
אפילו לא שמעתי אותו נכנס מרוב שהייתי שקועה במחשבות.
״לא זכור לי שאתה הבעלים שלי״ אני אומרת באיבה.
״קים אני לא אחזור על עצמי שוב. תעיפי את החרא הזה ממך. את שווה יותר מבכי וסמים״ הוא אומר ומתקרב אליי, מתיישב על ברכיו לצידי, מלטף את הלחי שלי.
״קים אני לא מסוגל להמשיך, את הכוח שלי״ הוא אומר ומנשק את הכתף החשופה שלי.
אני יודעת שאסור לי לתת לו את עצמי, אך איני מסוגלת לא להתמסר לתשוקה שאופפת אותי. ״תאו״ אני גונחת את שמו שהיד שלו מטפסת על הרגל שלי, מלטפת אותי וגורמת לי להרטב בישבילו.
הדמעות לא מפסיקות לזרום בעיניי, ״זה הורג אותי לראות אותך בוכה״ הוא אומר ואני מנסה להפסיק אך עיניי מוצפות בדמעות שקטות. ״אתה יודע שבימים האחרונים רציתי למות מרוב דאגה אלייך?״ שואלת אותו, עיניו נראות קרועות בין מלחמה לתשוקה.
״רציתי כל כך להתקשר אלייך. למרות שאני יודעת שאתה לא רוצה אותי יותר. אבל אני לא יכולתי להפסיק לחשוב אם אתה בסדר. אם אתה בריא, שלא ירו בך..״ אני אומרת לו וידיו תופסות את פניי, רגע לפני ששפתיו נוגעות בשפתיי אני מעיפה אותו ממני.
״אני כל כך רוצה לנשק אותך קים.״
״אתה רק יכול לחלום על זה״ אני אומרת ויוצאת מהמשרד שלי, משאירה אותו המום לחלוטין.
את המלחמה הזו אני אנצח.

עוד פרק נגמר
ואנחנו ממש קרובות לסוף!
40 הצבעות והפרק הבא יעלה!