Frozen (L.T-H.S)

4- שיט.

פתחתי את העיניים בהדרגה. 

"שיט, זה היה חלום, ממתי אני חולם חלומות כאלה טובים? טובים מדי אפילו." אמרתי בייאוש, קם ממיטתי מחלץ את הכפפות הדקות מידיי. 

מיהרתי להחליף את הכפפות הדקות לעבות יותר, למקרה שיקרה משהו בלתי צפוי. אתם יודעים, כמו שקרה לפני כמה ימים.

התחלתי לצעוד אל עבר המטבח, להכין לי קורנפלקס או... משהו. 

הוצאתי את קרטון הקורנפלקס הגדול מן המזווה, פתחתי את המגירה החומה במטבח והוצאתי ממנה קערה קטנה ושקופה העשויה זכוכית. שפכתי את תכולת הקרטון (או יותר נכון ניסיתי) אך כלום לא יצא משם. אולי כמה פירורים, אבל גם הם לא יספיקו לנמלה. 

"שיט" לחשתי. 

אפי נכנס לפעולה כאשר פתחתי את דלת המזווה, מחפש עבור משהו מתאים לאכול. 

"מה זה... קורי עכביש? כנראה שמישהו צריך ללכת לקניות וגם קצת להקפיד על היגיינה" גיחכתי לעצמי בידיעה שאני צודק והבעיה אכן דורשת טיפול. אבל זה לא משנה כרגע.

דעתי הוסחה בעקבות צלצול הטלפון שלי. מספר בלתי מזוהה.

"הלו?"

"היי! זה הארי"

רגע, הארי קיים? זה לא היה חלום?!

רגע אז מישהו גילה על הסוד שלי באמת? הו שיט. 

"ה-הארי, היי" השבתי, יוצא מההלם.

"ליאם נתן לי את המספר שלך, כולם פה מחכים לך"

"מה מחכים לי? לאן צריך לבוא?!" נלחצתי כאילו מינימום אמרו לי שאני עומד למות עוד כמה רגעים.

"אליי הביתה" אמר בנינוחות ויכולתי לשמוע את החיוך שנמרח על פניו דרך הטלפון.

"שיט, שיט, שיט, אני לגמרי שכחתי!" מלמלתי בלחץ אל תוך הטלפון.

"פשוט תבוא לפה דביל, אני אסמס לך את הכתובת" אמר.

אני פשוט אתעלם מהעובדה שהוא קרא לי דביל כרגע. 

"טוב ביי" אמרתי מסנן וניתקתי. 

החלפתי בגדים בזריזות, מרוב המהירות אפילו לא שמתי לב מה לבשתי. 

רצתי אל הסלון ואחזתי בחוזקה במזוודה שעל יד הדלת. ידעתי שזה יועיל לי מתישהו. שלפתי כמה פריטים רנדומליים מהארון, הרי לא היה לי ממש זמן לבחור.

שמתי צעיף על צווארי ואת הכובע האדום שמצאתי, הרי המכה הכחילה מאז. אני צריך ללכת למיון עם זה? לא חושב. אני יכול להתמודד בעצמי מעולה.

רצתי אל הסלון, פתחתי את הדלת ויצאתי, מוודא שלקחתי את המפתח איתי לפני שסגרתי אותה. חשוב לא לחזור על טעויות העבר, במיוחד אצלי... אי אפשר לדעת מה יהיו ההשלכות אם... אשכח מפתח. או אפיל אותו במורד המדרגות. או אשכח את הכפפות העבות.