Jikook- One World Two Dimensions/ עולם אחד שני מימדים.

פרק 11

ג'ימין התרומם מהמיטה וגון הו עשה בדיוק כמוהו, ג'ימין צעד לעבר החלון שהיה פתוח כדי לנשום אוויר והוא הרגיש בידיו של גון הו שעוטפות אותו בחום.
ג'ימין הסתובב והרים את גון הו בן ה- 4 בשתי ידיו והביט בקטן, עיניו של ג'ימין היו עדיין קצת לחות. "אפפה, אני אוהב אותך!" גון הו אמר ונשק ללחיו של ג'ימין, ג'ימין חייך וחיבק את הקטן בחוזקה ונהנה ללטף את ראושו, להרגיש את מגעו הנעים של הקטן.
"אני כל כך אוהב את הריח הנוסף שנמצא בדמך" ג'ימין אמר והמשיך לחבק ולהריח את ריחו של הילד, יודע שגם הדם של ג'אנגקוק נמצא שם.
הוא כבר הכיר את הריח של ג'אנגקוק ועכשיו הוא מריח את הריח גם שלו וגם של ג'אנגקוק.
שילוב של השנים. שילוב מדהים.

גון הו ירד מג'ימין וצעד לעבר המקלחת, וג'ימין בעקבותיו. הוא הביט בגון הו שפתח את זרם המים וסתם את החור של האמבטיה כדי שהמים לא יוכלו לצאת.
הוא חיקה את ג'ימין ושפך סבון תוך כדי המים זורמים, ממתין שיהיה קצף והמים יעלו.
ג'ימין חייך כשהבין בעצם שגון הו מחקה אותו. "אני ניגש למטבח להכין לנו אוכל" ג'ימין אמר ויצא מהמקלחת, משאיר שם בעצם את גון הו ששם את ידו מתחת לזרם המים בודק 'אם זה מספיק חם'.

ג'ימין בינתיים ניגש להכין רק ביצים, שאר האוכל היה במקרר אם גון הו ירצה משהו נוסף מוזר. כשג'ימין גמר הוא ניגש למקלחת לבדוק מה קורה, הוא נכנס למקלחת והביט בגון הו יושב בתוך האמבטיה ועושה בועות סבון תוך כדי שהוא משחשך את רגליו במים.
"אמרת שאתה רוצה גן שעשועים נכון?" ג'ימין שאל את הילד רוצה אכן לוודאות, כי זה לא נראה שגון הו מתכנן לצאת מהמים בזמן הקרוב.
"נכון" גון הו אמר, הוא כבר יותר מחצי שעה במים, "בוא" ג'ימין אמר והוציא מגבת גדולה מהארון שבחדר מקלחת, גון הו התקרב אל ג'ימין וג'ימין עטף אותו במגבת.

ג'ימין ייבש את גון הו ולאחר מכן ייבש את שיערו שהיה בגווני חום שחור, הוא הלביש את גון הו בבגדים החדשים שהוא אתמול קנה לו מהקניון. "תיגש עכשיו לשולחן" ג'ימין אמר כעבור כמה דק' וניגש למקלחת, עכשיו הוא רוצה לשטוף את עצמו במים על הבוקר, תמיד זה עשה לו טוב.

כשהוא יצא מהמקלחת הוא הביט בגון הו ששיחק במכוניות שהוא קנה לו אתמול, "תשב ליד השולחן" ג'ימין אמר והביט בגון הו שניגש לשולחן ובחן את הצלחת מקרוב.
"אני לא אוהב עגבנייה ולא את הצהוב של הביצה", גון הוא אמר והוזיז את הצלחת ממנו.
"אתה לא אוהב?" ג'ימין שאל, "נכון אני לא אוהב", "אז לך תכין לך בעצמך אוכל אם זה לא מוצא חן בעיניך" ג'ימין אמר והתחיל לאכול.
גון הו ירד מהכיסא והתקרב אל ג'ימין.
"אפפה.. בבקשה! תאכל את הצהוב והעגבנייה בשבילי" גון הו אמר ונענע את ברכיו של ג'ימין וקול תחנונים בקולו.
"רק אם אתה אוכל איתי", "טוב" גון הו אמר בקול נכנע והתיישב על ברכיו של ג'ימין.

אחרי שהם גמרו לאכול גון הו הביט בג'ימין שישב על הספה ובהה בתקרה, עכשיו הוא ניזכר שג'ימין הבטיח לו ללכת איתו ביחד לגן שעשועים.
"אפפה, הבטחת שנלך לגן שעשועים", ג'ימין נאנח. נכון הוא הבטיח לילד, הוא התיישב על הספה ונעל נעליים "סבלנות".
"בוא" ג'ימין אמר לאחר שסיים לנעול את הנעליים והושיט את ידו לגון הו והם יצאו מהבית.

"אפפה" גון הו פנה אל ג'ימין, "כן", "הריח שלך מוצף ברגשות של כעס ואהבה חזקים", "נו.." ג'ימין המשיך ללכת תוך כדי שהוא מקשיב לגון הו, מנסה להבין לאיפה הקטן חוטר.
וזה לא איחר לבוא, "למה?".
מילה אחת כל כך פשוטה להגאיה אך אין עליה שום תשובה.
כי ג'ימין פשוט לא זוכר? או כי באמת אין תשובה?. אז למה כל כך קל להגיד אותה.

ג'ימין שתק ולא ענה. "אפ.. פאפא גידל אותי טוב, הוא תמיד דאג לי ותמיד היה איתי, אני כל כך מתגעגע אליו. אני אוהב את פאפא, אבל פתאום הוא נעלם לי ואז אני הגעתי לפה", ג'ימין עצר והתכופף אל גון הו.
"ג'אנגקוק נעלם??",
"כן" גון הו אמר והנהן, "אז אתה הגעת אלי בגלל שהוא לא היה שם" ג'ימין ספק שאל ספק אמר לעצמו.
הוא התרומם והמשיך ללכת עם גון הו כידו של הקטן אוחזת בידו שלו.
"אני מתגעגע אליו" גון הו אמר תוך כדי הליכה אך הביט עם עיניו לעבר עיניו שלג'ימין, רוצה שאפפה שלו יקשיב לו, וג'ימין אכן הקשיב לכל מילה שיוצאת מפיו של הקטן, מי כמוהו יודע מה זה געגוע.

ברגע אחד גון הו הניח את הגעגועים בצד והביט בגן שעשועים שלמולו, "ואווו מה זה הדבר המגניב הזה?" גון הו אמר והתקדם אל עבר הנדנדה, ג'ימין הלך בעקבותיו של גון הו, לאיפה שהקטן ילך הוא בעקבותיו.
ג'ימין עמד מאחורי הנדנדה והרים את גון הו על הנדנדה, נותן לו דחיפה גדולה.
"כיף לך?" ג'ימין שאל כשהוא מרים את קולו, גובר על רעש הילדים.
"חזק יותר" גון הו אמר וג'ימין חייך, נותן לו דחיפה גדולה יותר מהראשונה, דחיפה שתשאיר אותו בעננים לעוד כמה דק' ותיתן לו כמה דק' של מנוחה.
הוא ניגש אל הספסל והתיישב למולו של גון הו, מביט בו ושולח לעברו חיוך גדול וגון הו לא היה צריך להחזיר.
בגלל שהיה על פניו חיוך מהרגע שהוא הביט בנדנדה.

גון הו ירד כעבור כמה דק' מהנדנדה וניגש אל המגלשה, רץ עבר המדרגות וטיפס עליהן במהירות, מפחד שהמגלשה תברח לו.
הוא התגלש שוב ושוב, מתגלש ומטפס שוב, מתגלש ומטפס שוב ואחרי כל סיבוב הוא מחייך אל עבר אפפה שלו, יודע שאפפה שלו נהנה לראות אותו כך ומחייך גם הוא.
וג'ימין מבחינתו עוד לא ראה כזה מחזה יפה, כזה חיוך יפה. ג'ימין המשיך להביט בילד והוא נדהם לראות את חיוכו שלו על פניו של גון הו.
אבל היה בפניו עוד משהו, היה להן גם את תווי פניו של אהובו. ג'אנגקוק.

אם אדם היה מביט בפניו של ג'ימין והיה מביט גם בפניו של ג'אנגקוק, והיה מביט לאחר מכן בפניו של גון הו, היה נדהם לראות את שילוב השנים בישות אחת. באדם אחד. בילד אחד. וללא ספק הוא היה יודע שגון הו הוא הילד בעצם שלו ושל ג'אנגקוק. הרצון למצוא את ג'אנגקוק היה כל כך חזק וכל כך חזק שכמות האנדרנלין הייתה עצומה, הוא רצה שג'אנגקוק יהיה לצידו, הוא רצה לגדל את גון הו ביחד עם ג'אנגקוק. לגדל את הילד של שניהם.

את הילד שנוצר מעוצמת הרגשות של שניהם.