Jikook- One World Two Dimensions/ עולם אחד שני מימדים.

פרק 9

ג'ימין מדד את הבגדים שהיו על המתלה, הוא החליט לקחת את רוב הבגדים שמצאו חן בעיניו ובעצם נבחרו על ידי גון הו ומה שלא מצא חן בעיניו הוא פשוט השאיר שם.
ג'ימין וגון הו עמדו בתור לקופה וכעבור כמה דק' יצאו מן החנות ולידיו של ג'ימין נוספו 15 שקיות מלאות בבגדים שלו וגם שקיותיו עם הבגדים של גון הו וגם הצעצועים, מה שגרם לגון הו לקחת את השקיות שהיו יותר קלות.

גון הו רץ לעבר המדרגות הנעות וג'ימין בעקבותיו, "יאוו.. תראה איזה מגניב זה" גון הו אמר כשעלה על המרגה הראשונה ואוחז בידו השניה של ג'ימין שפינה לגון הו כדי שיוכל לאחוז בו.
"רק תזהר לא ליפול" גון הו הסתובב אל ג'ימין והביט בג'ימין שחיוך על פניו, שמח לראות את הקטן מחייך ונהנה, כנראה שהוא לא עלה על דבר כזה מעולם, טוב, האמת שגם הוא עד לפני כמה שנים, כשהוא הגיע לעולם הזה הכל נהיה קצת שונה, דברים שהוא לא מכיר, סגנון שהוא לא הכיר, תרבות שונה לגמרי.

גון הו עזב את ידו של ג'ימין ורץ במדרגות, המדרגות עצרו מלנוע וכך גם גון הו, הוא רצה לרוץ על המדרגות שנעו אבל עכשיו המדרגות פסקו מלנוע.

"מה זה? למה זה לא מתקדם?" גון הו שאל וניסה לדחוף את המדרגה שהיתה לפניו, חושב שכך הן יחזרו להמשיך לעבוד ולהתקדם, "בוא פשוט נתקדם" ג'ימין אמר ואחל להמשיך לעלות במדרגות שכרגע לא נעו.

אך הוא עצר כשהביט בשמיים.
התקרה שמעליו היתה שקופה וצבע השמיים שינו ברגע את צבעם וקולות של רעמים נשמעו למרות שלא ירד גשם, ג'ימין הפנה לרגע את מבטו לצד, לצד המקביל של המדרגות הנעות, מבטו נתפס רק לשניה באדם שהיה במקביל אליו, הוא לבש מעיל גשם ארוך שחור וגם היו לו בגדים שחורים, הוא לא יכל לראות את פניו של אותו אדם, ג'ימין יכל כרגע רק להרגיש בצריבה שחלפה כרגע בעיניו.

גון הו סיבב את ראושו והביט בעיניו של ג'ימין ששינו את צבעם לתכלת צבע המים, גון הו בא להפנות את מבטו הצידה להיכן שג'ימין הביט אך המדרגות המשיכו לנוע והוא נפל לתוך זרועותיו של ג'ימין שהיו עם שקיות, גון הו הביט שוב בעיניו של ג'ימין, אבל צבעם לא היה כמו קודם, צבעם היה רגיל וטבעי.
ג'ימין אחז בחוזקה בגון הו שנפל לזרועותיו, הם עברו את המדרגות הנעות וג'ימין הושיב את גון הו על הספסלים שהיו אחרי המדרגות הנעות.
"אתה בסדר? נפצעת?" ג'ימין שאל כשהבחין שגון הו מהרהר יותר מדי במחשבות, "אני בסדר רק קיבלתי שריטה קטנה בברך", "אה לא נורא.." ג'ימין אמר וליטף את רגלו של הקטן, מביט בו ושם לב שהוא עדיין מהרהר במחשבות. "למה העיניים שלך שינו את גוונם?" גון הו שאל את ג'ימין ששם לב שג'ימין מביט בו, "אני לא יודע, אני רק הסתובבתי והבטתי סביב והן שינו את גוונם", "מה ראית?" גון הו המשיך לשאול, "אנשים ועל השמיים" ג'ימין חשב לפני שענה. "אני רוצה ללכת הביתה" גון הו אמר והתחיל להתבכיין "אין לי כבר כח להסתובב", "בוא, גם ככה תכננתי שנלך עכשיו, כבר מאוחר בוא" ג'ימין אמר והושיט את ידו אל עבר הקטן שאחז בידו מיד, רוצה ללכת כבר מהמקום הזה אין לו כוח להיות פה, הם פה מהבוקר כמעט ורק מסתובבים וקונים ומודדים. הוא רוצה הביתה. עכשיו.

ג'אנגקוק יצא מהקניון ונכנס לרכב השחור שלו, הראש שלו היה כרגע ממש מבולבל הוא לא יודע בכלל למה הוא הגיע למקום הזה שהיה מלא בכל כך הרבה אנשים שהוא לא הכיר אותם כלל וסתם יותר מידי היה יותר מידי אנשים. מעולם הוא לא ראה מקום כזה גדול ונמצאים בו כל כך הרבה אנשים שהוא אפילו לא ידע כיצד להגדיר אותם, הם פשוט היו לו מוזרים והוא מעולם לא נתקל באנשים מוזרים כאלה, המראה שלהם שונה ומוזר, הסגנון לבוש והתרבות שלהם. הם פשוט היו מוזרים לדעתו.

הוא התניע את הרכב ונסע מהמקום הזה, מביט בכבישים ובמכוניות שעברו להם תוך כדי שהוא נוסע על ה 'רכב'. כן, ככה אמרו לו כשאז הוא עוד הגיע לכאן, רכב כך אז הוא הבין שקוראים לזה ורישיון.. לא ממש העסיק אותו כרגע, הוא שולט ברכב.

הוא המשיך לנהוג והגיע למקום כלשהו, אינו יודע איפה הוא נמצא בכלל, הוא יצא מהרכב והביט במלא עצים שעמדו להם בגאווה לגובה. ג'אנגקוק נכנס ליער וצעד רק ישר, לאן שרגליו מוליכות אותו, נותן להן לעשות זאת בלי להתבלבל לרגע או לחשוש. כעבור כמה דק' של הליכה ממושכת הוא הביט בבקתה מעץ, הוא לא חשב יותר מידי ונכנס לבפנים. שם הוא התמקם. ושם הוא חי.

הוא ניקה את האבק שהיה מסביב, זה היה נראה כאילו שנים מישהו לא נכנס לכאן, הוא בעצם לא יודע איך הוא הגיע לעולם הזה.

עוד בלילה שלפני שהוא הגיע לעולם הזה הוא יצא מהבית וצעד למקום לא ידוע, למקום שרגליו הוליכו אותו אליו, לא יודע להיכן רגליו מובילות.
אך עכשיו הוא עמד מול השער ונזכר בלילה שלפני 4 שנים, הוא זכר כל רגע ורגע מאותו לילה, יודע שזה בחיים לא יעלם מזכרונו. אז הוא עמד כאן וג'ימין עמד מהעבר השני הוא שמע את בכיו של ג'ימין, הוא רצה לעבור לממלכה השניה אך הוא לא יכל, השער היה נעול, ואז הוא צרח, צורח ושואג ביחד עם כאבו של ג'ימין, כואב את כאבו שנמנע מהזאב שבתוכו להתאחד עם האלפה שלו.
לאחר השאגה הוא התכופף לקרקע, מביט באבנים והרים את אחת מהן ואז הוא פשוט נעלם, אלה היו דמעותיו של ג'ימין, דמעותיו של ג'ימין שהיו ספוגות בכאב ונהפכו לאבנים.