ג'ימין נכנס עם גון הו לעבודה כשראשו של הקטן מונח על כתפו והוא ישן. ג'ימין כבר עדכן את המנהל שלו שהוא יביא את גון הו לעבודה בצהריים אחרי הלימודים של הקטן כדי שהוא יהיה איתו. המנהל אישר לו וזה כלל לא הפריע לו, הוא רק מקווה שגון הו לא יפריע לג'ימין או לעובדים האחרים או שיעשה בלגן במשרד.
ג'ימין שם את התיק על הרצפה ליד הכיסא שבעמדה שלו והניח את גון הו על הספה שהייתה במשרד ונתן לגון הו להמשיך לישון. ג'ימין בא לשחרר את ידו מאחיזתו של גון הו אך גון הו משך את ידו של ג'ימין בחזרה אליו. "אפפה?", "כן מתוק שלי?" ג'ימין שאל וליטף את לחיו של הקטן. "איפה פאפא?" הוא שאל. ג'ימין שתק והביט בגון הו.
קול של נפץ נשמע. ג'ימין סיבב את ראשו, רוצה לדעת היכן קול הנפץ, אך לא הבחין מאיפה הקול הגיע. "אפפה.. אני עייף", "תישן, אני נמצא פה ממול" ג'ימין אמר והצביע לכיוון העמדה שלו כדי שגון הו יבחין לאיפה לגשת ולאט אט שיחרר את אחיזתו שלו מידו של גון הו. הולך ונותן לגון הו להמשיך לישון.
ג'ימין ניגש לחדר המטבח והביט באותו עובד שהתנגש בו היום. "הכל בסדר?" ג'ימין שאל אך לא הגיע שום תגובה מהשני. שברי הזכוכית עדיין היו על הרצפה מפוזרים וג'ימין ניגש להביא כף ויעה כששם לב שאותו אחד לא מתפקד ובוהה ברצפה. "זה בסדר אני אעשה את זה" אותו אחד אמר והתעשת על עצמו מהר. ג'ימין הנהן והגיש לו את הכף והיעה, חוזר לעבודתו ומשאיר לאותו עובד לנקות את מה שעשה ומידי פעם שולח מבטים אל גון הו, רוצה לבדוק שהכל בסדר איתו.
הוא הרים רק לרגע את עיניו, רוצה להביט באותו אחד לראות שהכל בסדר איתו. "ג'יין" ג'ימין קרא לעברו של אותו עובד שניקה את שברי הזכוכית. והוא הרים את עיניו אל ג'ימין. מביט בו. "כן?", "אתה מרגיש טוב?" ג'ימין שאל, רוצה לוודאות איתו, הוא לא נראה בסדר בכלל. "כן". הוא ענה לג'ימין וניגש לעמדתו שממול ג'ימין אחרי שגמר להשליך את כל שברי הזכוכית לפח, מתכוון להמשיך בעבודתו.
מדי פעם ג'ימין היה שולח את מבטיו אל אותו אחד. נהנה להביט בו. לא יודע למה, וגם לא שם לב לכל המבטים שהוא שולח אליו ולפעמים בוהה בו. נהנה להביט ב 'ג'יין'. כך כולם כינו אותו והוא עשה כמוהם.
זה לא היה המראה שלו שגרם לו להביט בו, זה היה משהו בדפוס ההתנהגות שלו. זה היה משהו בתזוזות שלו, זה היה ההליכה שלו, זה היה השיער שלו, זה היה האישונים שלו שהיו שונים, זה היה הגובה שהיה בין שניהם. זה היה מבנה הגוף, והקול.. אפילו הקול. אבל הפנים.. הפנים אמרו אחרת, הפנים היו שונות וזה מה שגרם לו כל פעם מחדש להסית את מבטו בחזרה לענייניו.
עברו ארבעים דקות וגון הו התעורר, ג'ימין חייך והתקרב אליו עם הכיסא. "אתה רעב?" ג'ימין שאל ונשק למצחו של הקטן. "כן", "קח תשתה" ג'ימין אמר והגיש לגון הו כוס מים. "אני אלך לקנות אוכל מהקפיטריה, תישאר פה ואל תצא. טוב?". גון הו הנהן והתיישב על הספה, מביט בג'ימין שיצא מהמשרד.
ליבו של ג'אנגקוק פעם מהר וזיעה בצבצה על מצחו, מעידות על מה שמתחולל בפנים. הוא שלח את מבטו לעבר גון הו שבדיוק התרומם מהספה וצעד לעברו. גון הו נעמד מול ג'אנגקוק ודמעות זולגות מעיניו. "אבל זה לא אתה, הפנים שלך אומרות משהו אחר, מראות משהו אחר". אלו היו רק מילותיו של גון הו, הדבר היחידי שהוא הצליח לומר מבעד לדמעות. חיוך עצוב נמרח על פניו של ג'אנגקוק. הוא התקרב קצת אל הקטן וניגב את דמעותיו שהיו על לחיו של הקטן. "תשב ותחכה לאפפה שלך" ג'אנגקוק אמר ואחז בידו של גון הו, מתרומם מהכיסא ומושיב את גון הו בספה. "תחכה שהוא יבוא" ג'אגנקוק אמר והסתובב, מפנה את גבו לגון הו וחוזר לעבודתו.
הראש שלו כאב ואחל להסתחרר, מרגיש שהכל מסתובב סביבו. הוא בער מחום והדבר הראשון שהוא רצה לעשות כרגע זה לצאת מהעבודה. הוא לא יכול לחיות עם העובדה הזאת שהבן שלו פה מולו, הבעל שלו, האחד שלו, האחד שבתוך ליבו נמצא כאן והוא לא יכול לעשות כלום. הדבר שהוא הכי נואש לו כרגע זה לתפוס את ג'ימין, להרגיש אותו. אך ידיו כבולות. הוא מפחד על ג'ימין, איך הוא יגיב אם הוא יוריד את המסכה?, איך הוא יגיב אם הוא יראה את הצלקת הענקית שעל פניו?. הוא פשוט לא יודע איך הכל יקרה. והוא נכנס ללחץ מבלי לשים לב לכך.
הוא יצא מהמשרד, אינו מסוגל להישאר שם כרגע. יוצא החוצה, יוצא מהבניין אך נתקל בג'ימין. "אתה בסדר?" ג'ימין שאל ובא להרגיש את מצחו של האחר. "אל תיגע בי" ג'אנגקוק אמר בקול חלש, מלא בפחד והסתובב. רוצה להתרחק, מפחד ליצור מגע אם האחד. האחד שלו. לא יודע איך הוא או האחר יגיבו לכך. משותק מהפחד. הוא יצא מהבניין, "מה קורה איתך?" ג'ימין שאל ותפס בידו של ג'אנגקוק, לא נותן לו ללכת.
"אני מצטער" ג'אנגקוק אמר והלך, מתרחק מהבניין ונמצא בתוך הרחוב הרועש וההומה אדם. ראשו הסתחרר והוא בקושי הצליח ללכת, נלחם לגרור את עצמו. החזה שלו כאב והוא בקושי הצליח לנשום. הכל היה שחור בבת אחת מול עיניו והוא פשוט נפל. נפל לזרועותיו של ג'ימין, ג'ימין הביט בו עם מלא דאגה ופחד, לא יודע מה עובר על האדם הזה שעובד איתו. "היי קום!" ג'ימין אמר וניער אותו, לא נותן לו לעצום את עיניו. שם לב שהוא מתקשה לנשום. אך לא הייתה שום תגובה מצד ג'אנגקוק.
YOU ARE READING
Jikook- One World Two Dimensions/ עולם אחד שני מימדים.
Romance"תן לי למצוא אותו." ג'ימין אמר כשהוא יושב על הרצפה ועינייו מלאות בזעם. "אתה לא יכול." אביו אמר בידיעה שהוא לא יתן לג'ימין לעשות צעד כזה. שתי ממלכות, שני עולמות, שני אנשים. וילד אחד. הכוח שיש לזאב חזק ועוצמתי, אף אחד אינו יודע מהן ההשלכות או מה יגרום...
