Jikook- One World Two Dimensions/ עולם אחד שני מימדים.

פרק 6

ג'אנגקוק נכנס לחדרו והצלקת על פניו, בחוץ עדיין היה חשוך וג'אנגקוק ניגש למיטה שלו. הוא סיבב את מבטו והביט בעריסה שהיתה ליד מיטתו, הוא התקרב אל העריסה והביט בתינוק שהיה מונח שם.
לתינוק היה ריח. עם הגעתו של התינוק הגיע מושג חדש. ריחות. כל אדם שהיה קיים בעולם של הממלכה, גופו הכיל ריח של רגש. אבל ג'אנגקוק לא הצליח לזהות והחליט להתעלם כרגע מזה.
דבר נוסף שהוא לא מודע, הוא אינו מודע לעולם האנושי שנוצר וג'ימין עבר לעולם האנושי ואף אחד אינו יודע היכן הוא נמצא. 

עברו 4 שנים:

ג'ימין באחד הבקרים השגרתיים שאליו כבר התרגל מאז בואו לכאן, הוא פתח את החלון, והשמש סנברה אותו. קולות הציפורים גרמו לרעד בגופו לחלוף. השמש זרחה במלואה וגורמת לקרנייה לחדור מבעד לחלונו. הוא התרומם מין המיטה וניגש למקלחת, הוא פתח את זרם המים על הכי חזק, ונותן לזרם המים לשתוף אותו. הוא סגר את המים וניגב את עצמו במגבת שהיתה תלויה על המתלה שעל הקיר.

ג'ימין הביט דרכו דרך המראה והוציא מהארון סבון, זה לא היה סתם סבון.צזה היה סבון שחסם מהריח שנדף ממנו להגיע לאנשים אחרים. הוא לא יודע אם יש בעולם הזה אלפות או אומגות נוספות, או אנשי זאב מסוג כלשהו, אבל דבר אחד הוא לא רוצה.
הוא לא רוצה שהריח שלו יתנדף ויורח על ידי אנשים אחרים. הריח שנדף ממנו מעולם לא עיניין אותו, הוא בסך הכל לא רוצה שאנשים אחרים יריחו אותו, אנשים רגילים יחשבו שזה סתם ריח רגיל, אבל אנשים שהם אינם רגילים ולא משנה מאיזה סוג הם.. הם עלולים לפגוע בו. בגלל זה הוא לא רוצה שיוכלו להריח את הריח שלו.מברגע שהוא שם ומורח על כל חלקי גופו, אף אחד לא יוכל להריח אותו.

הוא יצא מהבית והסתובב ברחובות, הוא אף פעם לא הכיר לגמרי את הסגנונות של בני האדם הרגילים ואת ההרגלים המוזרים שלהם. אבל תמיד הוא היה מביט בהם, למרות שאף פעם לא הבין. תוך כדי שהוא הולך, הוא מביט באנשים שהולכים ושבים, באנשים שממהרים לעבודה, באנשים שעושים כושר ובסתם אנשים.. בדיוק כמוהו, שרק הולכים, נהנים ללכת בדיוק כמוהו. "אדוני", ג'ימין הסתובב והביט בילד קטן בערך בן 4.

"כן חמוד?", "אתה יכול בבקשה לחצות איתי את הכביש?" הילד הקטן שאל והביט בג'ימין. ג'ימין הביט בילד, הוא לא ממש הבין מה הילד רוצה ממנו, למה הוא פשוט לא יכול לחצות לבד בדיוק כמו שכולם עושים..

"לחצות איתך את הכביש?" הוא שאל והילד הנהן.
"בוא." ג'ימין אמר והושיט לילד הקטן את היד, הוא חצה ביחד עם הילד את המעבר חציה. ג'ימין הביט בילד ונופף לו לשלום.

ג'ימין הרגיש משהו מכה אותו מבפנים, אך אף אחד לא היה בקרבתו. זה היה הריח של הילד, לילד הזה היה ריח. ריח נעים.

'זה לא יכול להיות, לבני אדם לא אמורים להיות ריחות של אנשי זאב'  הוא אמר לעצמו. ג'ימין הביט בילד שכרגע היה קצת רחוק ממנו והחליט ללכת אחריו.

הילד הזה ממש עיניין אותו משום מה, ג'ימין הביט בילד שעצר, הוא לא הבין למה. בינו לבין הילד לא היה הרבה מרחק. "תוכל בבקשה להעביר אותי בשנית את הכביש?" הילד שאל אך עדיין לא הסתובב, הוא היה עם גבו כלפי ג'ימין עדיין.
והוא יכל לשמוע מה שהילד אמר.

ג'ימין התקרב קצת אל הילד, עדיין היה בנהם מרחק. "מי אתה?" ג'ימין שאל והביט בילד הקטן שהיה כבן 4. "גון הו." קולו של הילד היה רך וילדותי. "מה אתה?" ג'ימין שאל וניסה להבין מה הילד הזה, ומה זה הריח שיש לו. "ילד." גון הו ענה לשאלתו של ג'ימין. "אתה לא." ג'ימין אמר וחייך, הילד היה כל כך חמוד. ג'ימין קפא. הפנים של הילד. הוא לא ידע כיצד להסביר זאת. הילד שתק, הוא הביט לתוך עיניו של ג'ימין והתקרב אל ג'ימין לאט וחיבק את רגליו.

ג'ימין נבהל לרגע, אך הוא לא התנגד לחיבוקו של הילד, לילד היה ריח טוב, ריח שהוא לא הכיר אך הוא אהב את הריח של הילד. הוא גם לא ידע איך להגדיר את הריח, הוא לא ידע בדיוק איזה סוגים של רגשות יש לילד בדם. הילד שיחרר את אחיזתו מג'ימין והביט בו.

"הדם שלך מכיל כעס, עצב ורגשות אהבה. תמשיך להסוות את הריח שלך, זה ריח שימשוך הרבה אנשים אצלנו." הילד אמר כשהוא עדיין מביט בג'ימין. ג'ימין התכופף ורכן לעברו של הילד, לגובה שלו.

"כעס, אהבה ועצב?" ג'ימין שאל. "כן, זה מה שהדם שלך מריח, זה הריח שבדם שלך." הילד אמר והסתובב.

ג'ימין הביט בילד שהתרחק, הוא נשאר עדיין כך, רכון על הרצפה ובוהה. חושב על הילד הקטן.
'הוא הריח אותי, איך זה יכול להיות? זה לא הגיוני.'

ג'ימין התרומם, מנסה לנער את מחשבותיו, הוא לא רוצה שאחרים יריחו אותו אז איך זה יכול להיות שהילד הצליח להריח אותו ואחרים לא יכולים?.
הוא קם וניער את מחשבותיו.

                          ———
אני רוצה להקדיש את הפרק לאלישבע.
אלישבע..... כפרע עלייך תהני💜
אוהבת.