פנימיית "דולי"- Larry

פרולוג/פרק 1

היי, קוראים לי לואי.
כשנולדתי הוריי לא רצו בי והביאו אותי לפנימייה "דולי"~
אני כאן מאז שאני זוכר את עצמי.
כבר 17 שנה שאני חיי פה שזה בעצם כל החיים שלי, אני לא מתלונן! דווקא כיף פה לפעמים, לרב משעמם אבל כל פעם שילד חוזר לביתו זה עושה צביטה בלב לדעת שאותי אף אחד לא ייקח, הרי מי ייקח נער מתבגר בן 17? למדתי לחיות עם זה...

כשהייתי בן חמש הצטרף ילד לפנימייה, נייל...
וכמו כל ילד פה, גם לו יש סיפור- הוא נולד בן יחיד לאם יחידנית ואז היא קיבלה דום לב ונפטרה כשהוא היה בן 5. לא נותר לו אף אחד אז שלחו אותו לדולי ואז הכרנו, עכשיו אנחנו החברים הכי טובים, אנחנו גם די היחידים באותה שכבת גיל בפנימייה ככה שאנחנו גם חולקים את אותו החדר.
השגרה פה אותה שגרה תמיד-
השכמה ב8:00 בבוקר, ב8:30 יש ארוחת בוקר ואז מ9:00 עד 14:00 לימודים בכיתות קטנות כי בכל זאת אנחנו לא הרבה בפנימייה. ב14:30 פותחים את חדר האוכל לארוחת צהריים עד 15:00 ומאז אנחנו מורשים לעשות מה שאנחנו רוצים ואם אנחנו רוצים לצאת מגבולות דולי אז צריך לבקש אישור מהמנהלת שלנו, קיילי, ולרב היא מסכימה אבל חייבים לחזור בשעה לכיבוי אורות, ב22:00. מתי שקיילי מסכימה אני ונייל הולכים לבלות בעיר ולרב זה נגמר במסעדה כי נייל כל הזמן רעב!
את האמת שגם אני אבל הוא זאת רמה אחרת...
יש לנו גם ארוחות ערב למי שנשאר בדולי, בשעה 19:00 והילדים הקטנים מקבלים ארוחת ערב ב17:00.

טוב...
אני מניח שסיפרתי הכל.
כל יום שלי נראה אותו דבר עד לפני שלוש שנים, לפני שלוש שנים משהו שגרתי שקורה פה בפנימייה שינה את חיי... הכל התחיל בתחילת השנה כשנער עם עיניים ירוקות נכנס לפנימיית דולי

אוקיי, זה היה הפרק הראשון שלי... זה יותר פרק היכרות והכנה לפאנפיק.
רב הפאנפיק יהיה נקודות מבט לואי אבל אני אוסיף כמה של הארי.
דרך אגב כתבתי את הפאנפיק לפני שלוש שנים אז מבקשת ממכם להתעלם מכל קטע שרשמתי מחשגז בדבר הכותבת או כל מילה מביכה אחרת גם אני חא מתה על הפאנפיק אבל הוא משתפר

בגלל שזה הפאנפיק הראשון שלי אני לא חושבת שהוא יהיה הרבה פרקים אבל אני אשתדל שהוא יהיה מעניין! אני אשמח שתגיבו מה חשבתם ושתצביעו 3>