"היי, קוראים לי לואי.
כשנולדתי הוריי לא רצו בי והביאו אותי לפנימייה "דולי", אני כאן מאז שאני זוכר את עצמי. כבר 17 שנה...."
לואי הוא ילד פנימייה, שגרת חייו לא משתנה כמעט אף פעם אבל כיף לו בסך הכל, הוא לא מכיר משהו אחר. הוא נהנה עם חברו הטוב נייל שהכי...
"בוקר טוב! חזרתי אליכם! עכשיו אחרי שסבלתם עם הארי-" "היי! אני כותב ממש טוב- אח" "טוב אני ממשיך..אה! והארי! אל תדאג זה יעבור" "אני שונא אותך..." "גם אני אוהב אותך" "אח..פאק!" "בדיוק הארי"
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
"בוקר טוב, השכמה!" התעוררתי. לא רציתי לקום מהמיטה, עוד יום בלי הארי... כשחשבתי על הארי נזכרתי שהיום קיילי אמורה להביא לו את המבחן! אני צריך להיות ערני מתי היא יוצאת מהשער... קמתי מהמיטה שלי שומע ליחשושים. הסתכלתי על המיטה מעליי, המיטה של נייל, וראיתי שם את מאי ונייל מכורבלים... בדיוק כמו שאני והארי היינו.. לקחתי נשימה מבריח את המחשבות האלו מראשי "קיילי הסכימה לך לישון כאן?" שאלתי בחיוך ממזרי, נייל ומאי הסתובבו אליי מבואסים "לא, אבל היא לא תגלה אם אתה לא תגלה" מאי אמרה והתיישבה על מיטת הקומותיים "אני לא אגלה.." אמרתי נכנע "יופי!" מאי אמרה בחיוך מאושר "איך המיטת קומותיים הזאת מחזיקה את שניכם..?" מילמלתי אבל כנראה שנייל שמע "היי אנחנו לא שוקלים כל-כך הרבה! זאת מיטת ברזל היא תחזיק אותנו" נייל אמר. המיטות עשויות מברזל, המזרונים לא עבים כל-כך אבל אין לי כל-כך למה להשוות.. אני אוהב את התנאים פה.
"טוב אז אני מבין שאחרי שאני והארי נפרדנו באתם להחליף את תפקידנו?" שאלתי עושה ציניות מהמצב שאני נמצא בו כרגע כי זה עוזר "כן- רגע מה?! נפרדתם?!" נייל צעק וירד מהמיטת קומותיים בקפיצה, אחריו מאי, עכשיו דיברתי איתם בגובה העיניים. "אתם נפרדתם?!" מאי שאלה בהלם "כ-" ניסיתי להגיד אך היא קטעה אותי "אתם הייתם הכי חמודים ביחד! רגע אנחנו היינו אמורים ללכת לדאבל דייט אתמול! הרגשתי ששכחתי משהו.. שנייה אז בזמן שאני הייתי בבאולינג אתה והארי נפרדתם וזה היה בכלל אמור להיות הדאבל דייט של נייל, מאי, לואי והארי??"
הוסיפה ובתוך תוכי רציתי לבכות כי אין דבר שיותר רציתי עכשיו מאשר להיות בדאבל דייט הזה, שהכל יהיה בסדר.. לחבק ולנשק את הארי ולהיות מכורבלים על המיטה, המיטה שלו ריקה עכשיו.
"כן.. אנחנו לא טובים בלקבוע תאריכים" עניתי בציניות שיצאה עצובה "נפרדנו אתמול.. זה בקצרה" אמרתי ונייל נראה כאילו התעורר ממחשבותיו, כאילו קלט רק הרגע מה אמרתי "אבל אני אמרתי לך לדבר איתו! למה לא הקשבת לי?!" נייל שאל עם מבט כועס טיפה על פניו "נייל אני הקשבתי לך, אני התקשרתי אליו והוא נפרד ממני" אמרתי מיואש ממנו, אין לי באמת כוח לדבר עכשיו על הפרידה הזאת. אני בעצמי לא מצליח לעכל את מה שהארי אמר, אני לא מצליח להאמין למה שאמר. "הוא נפרד ממך בטלפון???" מאי שאלה בהלם "כן" פלטתי "אתה בסדר?" שאלה בדאגה "איך אני נראה לך?" שאלתי מתחכם מהשאלה שלא רציתי לענות עליה, התשובה הייתה לא.
