פנימיית "דולי"- Larry

פרק 3

נקודת מבט הארי:

אני וג׳מה נכנסנו למונית, אני לא מאמין. הדבר שהכי לא רציתי קרה! להיות בפנימייה.
אני לא הצלחתי... אני לא הצלחתי להחזיק את ג׳מה ואותי! אני מאוכזב מעצמי כל-כך, אני הבטחתי לה שהכל יהיה בסדר, אני הבטחתי.
אז מה זאת אשמתי שיש לי אבא שדפק הכל?!
היו לנו חיים טובים נו באמת...

אז יום אחד קיילי שמה לב אליי, לשכן המסכן שלה שמפרנס את כל הבית שלו. יום אחד היא פשוט הוציאה מסמכים ושכנעה אותי לעבור לפנימייה שלה. יום אחד שגרתי בחיים החרא שלי, פתאום יש תקווה אבל לא רציתי להגיע למצב הזה, של פנימייה. להיות בפנימייה תמיד נראה לי מקום לילדים מסכנים שנטשו אותם אבל אותי לא נטשו! נו מה אני מספר לעצמי שקרים... גם אם ההורים שלי לא רצו בכך הם עשו את זה ואיך שהוא אני לא מסוגל לכעוס עליהם, אני מנסה בכוח להבין אותם ומספר לעצמי שקרים.

אני מקווה שלג׳מה יהיה פה טוב, היא מבינה את המצב וגם יהיה לה יותר קל להסתגל כי היא קטנה ממני (היא בת 12, אני יודעת שזה לא ככה אבל ככה זה פה ה.כ.). והנה אני פה, ילד בן 17 שבא לפנימיית דולי עם אחותו הקטנה כי להורים שלו לא אכפת ממנו, איזה כיף!

ולמה אני עדיין דואג לאמא שלי?! קיילי אמרה שידאגו לה אבל אני יודע, עוד מעט יקראו לי להלוויה שלה, זה יקרה מהר מאוד ואני יודע את זה, אני יודע שהיא לא תחזיק מעמד והכל בגלל האבא הדפוק שלי!

ראיתי אותנו מתקרבים והסתכלתי על ג׳מה לידי, אני מקווה שיהיה לה טוב. אני מוכן לכל השמועות למרות שקיילי אמרה שהיא לא תספר כלום.
לא אכפת לי מהשמועות, באמת, אני רק רוצה שאחותי תעבור דברים יותר טובים בחיים שלה, שלי כבר נהרסו ואצלה עוד יש תקווה. אני רוצה לשמור עליה כמו שלא זכיתי שישמרו עליי.

~~~

"הגענו" נהג המונית אמר וג׳מה הסתכלה עליי במבט חושש "יהיה בסדר" רציתי להוסיף 'אני מבטיח' אבל אני לא יכול. פתחתי את דלת המכונית ויצאתי, מיד אחרי ג׳מה ואחזתי בידה. נעמדנו מול מספר נערים שנראו בגילי, בחנתי אותם ואז מבטי נתקע על נער עם חולצה כחולה והיא הבליטה את עיניו הכחולות שנראו חשדניות ורגעות בו-זמנית, הוא ליקק את שפתיו ואז הזזתי את ראשי לקיילי שניגשה אליי ואל ג׳מה.
"ברוכה הבאה ל'דולי', אני מאושרת שהחלטתם לבוא הנה. הארי, זאת שכבת הגיל שלך" היא אמרה והצביעה על הנערים, הבנתי שאיתם אני הולך לבלות את הזמן שלי, אני מקווה לטוב למרות הכל. לאחר כמה שניות קיילי הוסיפה לדבריה "ג׳מה, שכבת הגיל שלך נמצאת באולם הפנאי שלהם. יש שם הרבה ילדים בגיל שלך, רוצה שאני אוביל אותך לשם?" קיילי שאלה וג׳מה הנהנה ואז חיבקה אותי, "יהיה בסדר" לחשתי לה ונתתי לה ללכת עם קיילי. הבנתי שרק אצלי יש מעט ילדים או יותר נכון נערים, בשאר שכבות הגיל יש יותר ילדים ואני מבין למה... אני לא יכולתי להמשיך את החיים שלי כמו שהם היו, הייתי חייב לעזור לג׳מה ולי, זה המקום הכי טוב כרגע ולכן הסכמתי להצעה של קיילי.
ראיתי את כולם מתלחששים בניהם וחלקם פשוט בוהים בי ובוחנים אותי, התעלמתי והלכתי חזרה למונית לקחת את המזוודה שלי ושל ג׳מה.
הבנתי שאני לא מכיר את המקום אז הלכתי לנערים שעמדו ממולי וכשעמדתי מטר מהם, פתאום שקט.
כולם הסתכלו עליי בציפייה "שלום, אני הארי" אמרתי כדי לשבור את השקט ולנסות להשאיר רושם ראשוני טוב, לא להראות את כל החרא שאני עובר עכשיו. "היי" הם ענו כל אחד בזמן שונה וגיכחתי, הם נראו מסוקרנים "אז... מי אתם?" שאלתי וניסיתי להראות ולהיות נחמד, הכל בשביל רושם ראשוני טוב, אני חייב את זה פה.
"הו כן, אני נייל, זה לואי, דין, אנה, דניאל, דילן, מאי, מייק, ליהיא, מיה וטום" נער בעל שיער בלונדיני אמר והצביע על כל אחד מהילדים, הצלחתי לקלוט כמה שמות אני חושב.
נראה שהם מנסים לקבל אותי יפה אבל כל הזמן הזה הנער בעל העיניים הכחולות, לואי אני חושב, מסתכל עליי במבט חשדני, אני מרגיש כאילו בוחן אותי מכל צד ומנסה לקרוא אותי, בהצלחה לי.

"נייל?" שאלתי את אותו הנער שהציג בפניי את כולם בתקווה שאמרתי את שמו נכון "כן?" הוא החזיר בשאלה "תוכל להראות לי איפה החדר שלי? אני צריך לפרוק את הדברים שלי" "בטח" הוא ענה והוביל אותי לתוך הפנימייה, נכנסתי לדולי.

נכנסנו ובחנתי כל פרט, ראו את חדר האוכל הגדול מהכניסה, הסתכלתי לשמאלי וראיתי חדרים ענקיים, בערך 5 חדרים כאלו, אני מניח שאלו אולמות הפנאי שקיילי דיברה עליהם. "אז מה אתם עושים פה כל היום?" שאלתי את נייל שהלך לידי "די משעמם פה. מתעוררים ב8:00 ואז יש ארוחת בוקר, בית ספר שנמצא במבנה של חמש דקות הליכה מפה, ארוחת צהריים ואז אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה ואם בא לך לצאת מדולי אתה צריך לבקש אישור מקיילי. ארוחת ערב ב19:00 ואתה הולך לישון ב22:00" הוא הסביר לי במהירות, כאילו דקלם את זה ובקושי הסתכל לעיני. משעמם זה טוב, זה רגוע, בלי בעיות. "תגיד, למה כולכם מסתכלים עליי מוזר?" שאלתי למרות שידעתי את התשובה "אמ... יש עלייך הרבה שמועות. שהסיפור שלך טרגי, שאתה בדיכאון, שאתה רגיש מאוד ובוכה הרבה. הרבה שמועות, חלקן ניגודיות אחת לשנייה אבל כולם רוצים להבין מי אתה. פשוט זה שמישהו מצטרף לשכבת גיל 16-18 זה קורה פעם ב.. כמעט אף פעם" "הבנתי" פלטתי בנחמדות. הוא אמר את מה שציפיתי לשמוע.
חלק מהשמועות נכונות. יש לי סיפור קשה אבל אני לא חושב שהוא טרגי. אני משתדל לא להיכנס לדיכאון כדי להיות חזק בשביל ג׳מה אבל אני לא בוכה, טוב אני כן בוכה אבל זה קורה לעיתים רחוקות מאוד ורק כשאני במקום שאף אחד לא רואה או שומע אותי. אני לא אוהב להיות חשוף מול אנשים ובגלל זה אני מומחה בלהסתיר את הרגשות שלי, רק אני יודע את האמת ובנתיים אני מוכר חיוכים מזויפים שנראים כל-כך אמיתיים כי אני חיי ככה כבר 8 שנים.

"הנה, אתה בחדר איתי ועם לואי"

נייל הצביע על אחד החדרים כשהגענו למגורים שלנו "תודה נייל" (fank you Niall סליחה ה.כ.). נכנסתי לחדר ונייל אחרי, הוא התיישב על המיטה התחתונה במיטת הקומותיים וראיתי מיטת קומותיים ריקה ממול אז הנחתי שם את המזוודה והתחלתי לפרוק.
שמתי לב שנייל בוהה בי בזמן שקיפלתי את הבגדים בארון, הו עכשיו קלטתי, הסטייל שלי, הוא בטח בשוק מכמות החולצות הפרחוניות והמכופתרות שיש לי "וואו" הוא פלט "כן... טוב יש לי סטייל ייחודי, אפשר לקרוא לזה ככה" אמרתי לא בטוח ואז שמעתי דפיקה בדלת "מי זה?" נייל קרא "זה לואי, תפתח" הקול מבעד לדלת קרא. נייל ניגש אל הדלת ופתח אותה. לואי נכנס והסתכל עליי, עכשיו הרשיתי לעצמי לבחון אותו כמו שהוא בוחן אותי.

פרק ראשון מנקודת המבט של הארי! הארי ולואי נפגשו, הארי ונייל נפגשו והכרתם את הארי.
העלילה מתחילה להתפתח ואני מתרגשת!

תגיבו ותצביעו 3>