פנימיית "דולי"- Larry

פרק 18

נקודת מבט הארי:
עבר שבוע מאז שלואי בא לפה.
החיסרון שלו בחיים שלי מורגש, אבל אני חושב שעדיף ככה..
בכל מקרה, מה שחשבתי שיקרה קרה,
והנה הסיפור הזה חוזר על עצמו בפעם המיליון:

בזמן ארוחת הבוקר הטלפון שלי צילצל, הסתכלתי על הצג ועידקתי את שפתיי כשראיתי על הצג
'מוסד פסיכיאטרי מודסלי'
זה בית חולים פסיכיאטרי, שם אמא שלי מאושפזת..
עניתי והלכתי לחדרי להיות במקום שקט
"שלום, אני מדברת עם הארי סטיילס?"
קול של אישה מבוגרת נשמע, בערך בשנות החמישים לחייה.
ציפיתי שאמא שלי רוצה שנבוא לבקר אותה, אחר כך היא תגיד לנו כמה רע לה שם ואני ארגיש תחושת אשמה ששלחתי אותה לשם. מכון גמילה או מוסד פסיכיאטרי, היא סובלת שם.
"כן" עניתי בקצרה
"אמך מתאשפזת אצלינו, נשמח שתבוא לבקר אותה, זה יכול לעזור לה"
אמרה את מה שציפיתי לשמוע
"מתי לבוא?" שאלתי מניח שיש זמני ביקור
"מחר בשעה שתיים-עשרה בבוקר יהיה מצויין"
אמרה ונאנחתי, הסיפור הזה לגמרי רגיל אצלי.
"בסדר, להתראות" אמרתי בנחמדות
"להתראות" אמרה וניתקתי את השיחה.

הסתכלתי על החדר שלי ועיני נעצרו על הצמיד שהונח על השולחן ברשלנות, בלי לחשוב יותר מדי לקחתי אותו וענדתי על היד שלי.
לא נהגתי לענוד אותו.
סבתא שלי, סבתא מרי, היא הביאה לי אותו ליום הולדת 13.
הצמיד הזה עובר בירושה כבר שש עשרה דורות, אני הדור השבע עשרה.
כשאני חושב על זה אז אמא שלי היא זאת שהייתה צריכה להעביר לי את הצמיד, אבל אמא שלי לא באמת תזכור להביא לי את זה בגיל 13,
אז סבתא שלי הביאה לי.

כשאני עונד את הצמיד הזה עכשיו אני מרגיש שסבתא איתי, משום מה המחשבה על כך הלחיצה אותי.. מה אם היא לא אוהבת את מי שאני היום?
חשוב לי שהיא תהיה גאה בי, היא זאת שהייתה שם תמיד לעזור ולתמוך.

אני חושב שעכשיו אני צריך את התמיכה שלה. זה טיפשי שזה מתבטא בצמיד הזה, אבל ככה אני מרגיש שהיא איתי במאה אחוז.

יצאתי חזרה לסלון פוגש בג׳מה שקועה בטלפון שלה ואבא שלי מתכונן לצאת לעבודתו.
הוא לא סיפר לי במה בדיוק הוא עובד, את האמת שהופתעתי שבכלל קיבלו אותו למשהו אחרי שמונה שנים בכלא. "עם מי דיברת כל-כך הרבה זמן שם?" הוא שאל "סתם.. לא משהו חשוב" שיקרתי. הוא לא צריך לדעת על זה שאני הולך לבקר את אמא. הוא לא מרפה מלנסות לפגוש אותה ואני לא מצליח להבין למה.

"אני יודע למה!"
"כן לואי גם אני יודע למה, אבל הקוראים לא אז שקט"
"אני לא מבין בכלל למה צריך את הסיפור הזה, החיים שלנו עכשיו הרבה יותר מעניינים"
"אתה רוצה שנספר על רשימת הקניות שלך לסופר? מה שמזכיר לי שאין חלב..."
"הבנתי את הרמז... אני הולך"
"את הליטר וחצי!"
"בסדר, ביי"
"ביי"
עכשיו נמשיך בעלילה!

אבא שלי הסתכל עליי מספר שניות ואז על הצמיד, אך לא שאל כלום לגביו. פשוט הסתכל עליו בחיוך.
"אני הולך, להתראות"
אבא שלי קרא מהדלת "ביי" ג׳מה ענתה וכיבתה את הטלפון שלה, הוא יצא מהבית.
"ג׳מה יש לך בית ספר" הזכרתי לה והיא הסתכלה עליי במבט מתחנן "קדימה נו" אמרתי והיא קמה מהכיסא בייאוש, גיל ההתבגרות שלה התחיל? גיכחתי מהמחשבה והלכתי להתארגן לעבודתי.