מחוננת במסרה חלקית

פרק 11

"עוד פעם עדי?" שאלתי.
הוא מסתכל עלי במבט ממש עצוב, והוא כבר לא נראה כועס. "כן... אני לא מבין, היא ממש מקנאת כשהיא רואה אותי עם בנות מהשכבה! למה היא לא יוצאת עם בנים מהשכבה שלה? אני לא מתלונן, אבל היא, כל הזמן! והיא לא סתם מתלוננת, היא אשכרה צועקת עלי כמו משוגעת!" הוא מסביר לי בפעם המאה.
"אם היא כזאת מקנאת זה מראה שהיא אוהבת אותך, והיא אולי פוחדת שתבגוד בה או משהו..."
"למה שאני אבגוד בה?? את מרמזת שהיא לא סומכת עלי???" עכשיו הוא שוב עצבני. מסכן, הוא ממש אוהב אותה, והיא, לדעתי, לא מחבבת אותו אפילו, נראה לי שהכל זה הצגה עצלה. אבל אני לא רוצה להגיד לו את זה כי אז הוא יהיה ממד פגוע, וזה ממש לא טוב כי אם הוא עצוב, איכשהו אני גם עצובה, גם אם אני שבעים קילומטרים משם, אני עדיין מרגישה את זה איכשהו, זה מפחיד. כשהיינו קטנים חברים שלנו היו קוראים לנו מכשפים.
"טוב, בוא נעזוב את זה עכשיו... אני צריכה ממך עזרה."
"מה? שאני אעזור לך?" והוא מדגיש טוב את ה - אני ואת ה - לך.
"אני צריכה לשדך בין אריאל לאורי." אני אומרת בקצרות.
"אבל, חשבתי שיצאת איתו לדייט!" איך הוא יודע? גם לא אמרתי לו שאני יוצאת לדייט וגם לא אמרתי לו עם מי. אני מספרת לו בקצרה על מה שקרה בשייט והוא מסכים לעזור לי.
אני זוכרת שלא ממזמן,ירין ניסה לשדך בין עדי לדורון, אבל הלך לו עקום והם ׳התאהבו׳ אחד בשני, וככה הם נהיו חברים. ומאז דורון וירין בריב, כאילו רק דורון שונא אותו, ירין דווקא לא רצה ריב. אני מקווה שהפעם הוא יצליח לשדך, סליחה אני מתקנת: אנחנו נצליח.
זה מזכיר לי משהו...
לפני איזה ארבע שנים, כשהיינו בכיתה ו׳, ירין שידך ביני לבין עידו. עידו היה אז מאוד שמן, ואני, הייתי מלכת הכיתה. כן אה, קשה להאמין?אני אף פעם לא היסתכלתי עליו, חוץ מכשהוא היה בא אלינו הביתה, הוא היה חבר ממש טוב של ירין, והחדר שלי היה גם החדר של ירין. אז כשהוא בא הביתה והם שיחקו, ניגנו בגיטרה יותר נכון, הייתי גם בחדר ומקשיבה להם. כן הם ניגנו בגיטרה,הם לקחו שיעורים ביחד מגיל 6/7.
בגלל שהייתי מקובלת, כמו בסיפורים, הבנים היו מאוהבים בי. איזה מוזר לי זה לחשוב על זה עכשיו....
בין כל הבנים המאוהבים, היה נמצא עידו. אני הייתי יפה ורזה.
ואז עברנו דירה, יותר נכון - עיר (גרנו באילת. כן אילת... ועברנו לירושלים. אחלה שינוי אה?). הפסקתי לרקוד, והיה לי כל כך משעמם בלי החברים שלי והיחס שנתנו לי כשהייתי מקובלת, שהעברתי את הזמן בנישנושים ובאוכל. השמנתי המון, אבל אז אימא שלי עזרה לי ואני לא יכולה לתאר עד כמה. היא כל יום הכירה לי לעשות פעילות גופנית, הייתה יוצאת איתו לריצות בוקר וערב, למרתון, לרכוב על אופניים וכו׳. לא היה מה לנשנש בב,ית אז ככה שכל המשפחה הרזת... הארוחה שלי הייתה תמיד בריאה מאוזנת.
כל יום הרזתי יותר ויותר. בבית הספר בכלל לא שמו לב אלי והתחלתי להתעמק בלימודים. הייתה ילדה ממש נחמדה אלי שהייתה היחידה ששמה לב לזה שאני מרזה. זאת הייתה ספיר. התחברנו וספרתי לה על איפה גרתי לפני זה ואיך הייתי מקובלת וכל השאר.
אבל בואו נחזור לסיפור שלי ושל עידו, סליחה שאני מבלבלת לכם את המוח....
עידו היה אחד מהבנים שתאהבו בי, הוא תמיד היה מנסה להרשים אותי והכל. אני פשוט התעלמתי, אתם יודעיםאיך זה יכול להיראות ׳מלכת הכיתה יוצאת עם השמן המכוער׳? רק עכשיו אני מבינה מה הוא בטח עבר. הרי גם אני הייתי שמנה.
אח שלי היה פשוט מנסה לשכנע אותי שעידו הוא בן אדם טוב, והשהחיצוניות לא משמעותית. אח שלי פשוט תחם לי את המוח בשטויות, והסוף באמת התעניינתי בו אבל אז כשבאתי לשאול אותו אם הוא רוצה שנלך לקנות גלידה....